עת"מ 58902-03-23

תקציר

השופטת סקרה ביסודיות את הטיעונים שהציגו הצדדים, כמו גם את החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר, יחד עם המסמכים הנלווים. לדברי השופט, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בקלות בהחלטות מוסדות התכנון, והביקורת השיפוטית מוגבלת למקרים של חוסר סמכות, אפליה פסולה, התחשבות בגורמים לא רלוונטיים או החלטות שאינן סבירות. כמו כן, בית המשפט הכיר במעמדה המקצועי של ועדת הערר ובסמכותה לבחון סוגיות תכנוניות. השופט מצא כי החלטות מוסדות התכנון התבססו על שיקולים תכנוניים תקפים וכי לא נפלו פגמים בכך שוועדת הערר דחתה את ערר העותר. לפיכך, לא הייתה הצדקה להתערבות בית המשפט. גם טענות העותרים בדבר הרכב ועדת הערר וזכותם להשמיע את טענותיהם נדחו. בית המשפט מצא כי הוועדה הוקמה כראוי וכי ניתנה לעותרים הזדמנות מספקת להציג את טיעוניהם ואת הראיות התומכות. גם טענות העותרים בדבר זהות מגיש התכנית, הפגיעה הנטענת ברכושם עקב התכנית המאושרת והמלאי התכנוני המצומצם נדחו, שכן בית המשפט הסכים עם הערכת ועדת הערר כי טענות אלה חסרות שחר. השופטת התייחסה גם למספר טענות בתחום התכנון ומצאה כי הן נתונות לשיקול דעת מקצועי בתחום סמכותם של מוסדות התכנון. אלה כללו תביעות הקשורות לחסימת נוף, שטחים ציבוריים, תנועה, אספקת מים וסקרים גיאולוגיים. בית המשפט הדגיש את תפקידו כבודק מצומצם ולא כ"מתכנן אב", ולא מצא חוסר סבירות קיצוני בהחלטות ועדת הערר בנושאים אלה. טענות נוספות שהעלו העותרים בדבר רישום מגרשים והסתרת מסמך מחקר תחבורתי נדחו אף הן, בעיקר משום שלא היו רלוונטיות למקרקעין הספציפיים של העותרים והועלו בעבר ונדחו בהליכים אחרים. עוד הדגישה השופטת את ההשלכות של ביטול התוכנית המאושרת, אשר תגרום לפגיעה משמעותית בהליך התכנון ובצדדים שלישיים, במיוחד בהקשר של משבר הדיור. לפיכך, בהיעדר עילה מוצדקת להתערב ובהתחשב במצבה התקף הנוכחי של התוכנית, בחר בית המשפט שלא לבטלה. לבסוף, קבע בית המשפט כי על העותרים לשאת בהוצאות המשיבים, בסך 120,000 ₪, בשל היעדר פגמים בהליך קבלת ההחלטות ובהליכים החוזרים ונשנים שיזמו העותרים, אשר פגעו בפיתוח האזור ובזבזו משאבים ציבוריים ופרטיים. לסיכום, החליטה השופטת לדחות את העתירה, תוך שהיא מדגישה כי החלטת ועדת הערר מנומקת כראוי ומבוססת על שיקולים ראויים, והעותרים לא הציגו נימוקים משכנעים להתערבות בית המשפט בהליך התכנוני.