ת"א 22135-07-19

תקציר

זהו סיכום פסק הדין. עניינו של בית המשפט היה במחלוקת בנוגע לזכויות במקרקעין בכפר קאסם בין התובעת, שירשה 25% מהזכויות מאמה המנוחה, לבין הנתבעים שהם קרובי משפחה של התובעת ויורשי הבעלים הקודמים של הקרקע. התובע טען כי הנתבעים, בעלי הקרקע כיום, היו מודעים לזכויותיו של המנוח והטעו את פקיד ההסדר במהלך הליך הסדר הקרקע. לפיכך, ביקשה התובעת להכיר בה כבעלת 25% מהזכויות במקרקעין ולשנות את זכויותיה של הנתבעת בהתאם. עם זאת, השופט פסק נגד התובעים, וקבע כי הם לא הביאו ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענותיהם. ראשית, הנרטיב של התובעת ביחס לזכויות במקרקעין נמצא סותר ולא ברור. השופטת הצביעה על סתירות בדברי התובעים לגבי חלקו של סבם בקרקע, הבעלות על המניות האחרות ומסמכי הירושה. התובע לא הצליח להבהיר את יריבות תביעתם מול חלק מהנתבעים, ועדותם הייתה מעורפלת לגבי החזקה במקרקעין. מנגד, מתצהירי הנתבעים ומעדויותיהם עולה כי אבותיהם היו הבעלים והמחזיקים בקרקע לפני קום המדינה, ויורשיהם המשיכו לעבד אותה. שנית, השופטת קבעה כי התובעת לא סיפקה כל ראיה לעמידה בתנאי החריג לתיקון זכויות רשומות במקרקעין, הדורש הוכחת תרמית במהלך הליך הפשרה. טענות התובע למרמה היו כלליות ולא מפורטות, והן לא ביססו את טענותיו בדבר מסמכים מזויפים או את ידיעת הנתבעים על זכויותיו של המנוח. השופט קיבל את גרסאות הנתבעים לאירועים כאמינות יותר, וציין כי הן עקביות וסותרות את טענות התובע להונאה. בנוסף, השופטת ציינה כי התביעה הוגשה באיחור משמעותי, והתובעת לא סיפקה כל הסבר לשיהוי. הליכי הפשרה החלו בשנת 1969, ואמו של התובע לא תבעה זכויות כלשהן במהלך חייה. התובעת גם לא נקטה כל פעולה לאחר מות אמם בשנת 1995 עד לשנת 2013 או 2015. השופטת סיימה את דבריה בכך שדחתה את התביעה והורתה לתובע לשלם שכר טרחת עורך דין לנתבעים.