ע"א 3392/09

תקציר

הכרעת בית המשפט נסובה סביב השאלה האם פציעתו של המערער, שנגרמה בעת העמסת מטען על משאיתו, נחשבת לתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. החוק מגדיר תאונת דרכים ככזו הכרוכה בנזקי גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, למעט תרחישים כמו העמסה או פריקה של מטען, אלא אם כן הדבר קשור ישירות לתיקון הרכב או תחזוקתו. המערער נפצע בעת העמסת מדפים ממטען שנפל, תרחיש שזוהה בבירור כ"פריקה וטעינה" ואינו קשור לתיקון או טיפול ברכב. בית המשפט בחן מבחנים רבים – לרבות גיאוגרפיים, אירועים פתאומיים, זמן וצורך בהתערבות מקצועית – כדי לקבוע אם המצב מתאים לתיקון או טיפול בכביש, ובכך עלול להוות תאונת דרכים. עם זאת, האירוע לא תאם קריטריונים אלה, שכן לא הייתה תקלה פתאומית או צורך מיידי בנסיעה שחייבו את מעשיו של המערער. יתר על כן, מכיוון שההעמסה לא הייתה קשורה לתיקון הרכב או לשימוש בו, הובהרה ההבחנה בין תיקון רכב הקשור להובלה לבין פריקה בסיסית. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי פציעתו של המערער, שאירעה במהלך פעולת פריקה, אינה עולה כדי תאונת דרכים. הוא הדגיש את השכל הישר ואת כוונת החוק בפרשנותו, כאשר השופטים פוגלמן ורובינשטיין הסכימו אך הדגישו את מורכבותו של החוק והציעו כי תיקוני חקיקה עשויים להבהיר מקרים כאלה בעתיד. הערעור נדחה, נוכח היעדר סיווג של תאונת דרכים, ללא הוצאות שנגבו מהמערערת.