ע"א 10199/09

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור שכנגד ובערעור על תביעת ביטוח בעקבות פריצה. המשיב (המבטח) טען כי המערערת (המבוטחת) ביימה את הפריצה והסתירה עובדות מהותיות, שיש בהן כדי לפטור את המבטחת מאחריות. עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הפריצה וקבע כי המבטחת לא הצליחה להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח. ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בממצאים עובדתיים אלה, וציינה את הצורך בראיות מוצקות במשפטים אזרחיים כאשר היא מייחסת התנהגות פלילית. בית המשפט גם אישר את החלטת המחוזי בנוגע לסעיפים בחוק חוזה הביטוח, וקבע כי לא קמה כוונת מרמה לפי סעיף 25, ואף לא הייתה הפרה של סעיף 6(ג) שעניינה הסתרה מהותית על ידי המבוטח. בנושא הנזקים, אישר בית המשפט לערעורים את העדפתו של המחוזי את שמאי המבטח על פני זה של המבוטח, תוך שהוא מציין את אי הוכחת נזקים מסוימים או קשר סיבתי לפריצה, ומכיר בזכותו של המבטח לתקן במקום להחליף אותו במלואו אם הוא משיב את הנכס למצבו הקודם. בית המשפט הסכים עם קביעת המחוזי כי כלים סניטריים שאינם מחוברים באופן קבוע מוחרגים מהכיסוי. באשר לערכי ההקמה לעומת השיפוי, מצא בית המשפט כי בוצע תשלום שיפוי, ולא היו מחדלים מצד המבטח המצדיקים שימוש בערכי הקמה. עם זאת, בטענת ביטוח חסר לפי סעיף 60, נקבע כי המבטח לא הבחין בין תכולה מכוסה לתכולה לא מכוסה, ובכך דחה את תביעת ביטוח החסר. בערעור הסכים בית המשפט לפיצוי מותאם בגין התכולה, אך דחה את התביעות לאובדן דמי שכירות, בהיעדר ראיות לכוונה לאכלס או להשכיר את הנכס מיד לאחר הפריצה. פסק הדין הסתיים בדחיית הערעור שכנגד וברוב הערעור, והורה למבטחת לשלם פיצוי חלקי ולכסות את שכר טרחת עורך דינו של המערער.