ת"א 17245-04-23

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לדחיית תביעה מחמת התיישנות. התביעה המדוברת נוגעת לתזכיר משנת 1992, שהעביר לכאורה זכויות בחלקת רכוש. התובעת טענה כי זיכרון הדברים לא נחתם על ידי אביה המנוח של התובעת ולא ייצג העברת זכויות להכפלת רכוש, יתרה מכך, לא שולמה תמורה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שהתובע ידע על עילת התביעה ולא השיב לה בתוך פרק הזמן הנדרש. השופטת מציינת כי ההכרעה בשאלה האם התביעה התיישנה מחייבת בירור עובדתי מורכב, שאינו מתאים בשלב מקדמי זה. במקרה זה, יש לקבוע האם התובע היה מודע לאופיו האמיתי של המזכר משנת 1992, ובירור עובדה זו מחייב בחינה מפורטת של חומר הראיות. השופטת מדגישה כי דחייה על הסף היא צעד קיצוני, ובמקרה זה אין זה ראוי לעשות כן בטרם נשמע לגופה של התביעה. מאחר שהתובע טען כי הנתבעים הטעו אותו, מסיק השופט כי נדרשת בחינה מעמיקה של תנאי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. ארבעת יסודות ההטעיה לפי סעיף זה הם: (א) הטעיה או מחדל, (ב) ביודעין, (ג) קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הימנעותו של התובע מהגשת תביעה, ו-(ד) ההטעיה יכולה להיעשות על ידי הנתבע או בא כוחו. השופט מוצא כי הדיון ביסודות אלה מחייב בירור עובדתי מעמיק, והמסמכים הקיימים אינם מספקים בהירות מספקת בעניין. משכך, השופט מחליט כי החלטה מקדמית בדבר תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינה מתאימה בשלב זה. נדרשת בירור עובדתי כדי להחליט האם תביעת התובע תקפה והאם יש להתלות את תקופת ההתיישנות. לפיכך, הבקשה לדחייה על הסף נדחית, והתביעה תעבור לדיון מלא. לבסוף, נדרשים המבקשים לשלם לתובע הוצאות בסך 3,000 ₪.