סע"ש 17636-07-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעיקרים המשפטיים והחידושים שעולים ממנו, אך ורק על בסיס הנתונים שסופקו: **מבוא** פסק הדין עוסק בתביעתה של גב' מיטל שניצקי (להלן: "התובעת") כנגד מר יעקב מזרחי (להלן: "הנתבע 1") וחברת לאו וקים פאשן בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") בגין זכויות קוגנטיות וזכויות נוספות. התביעה נגד נתבעים נוספים (אופנת קמדן בע"מ וברקוביץ אלדד) הסתיימה בהסדר פשרה ובדחיית התביעה בהסכמה, בהתאמה. **הרקע העובדתי** התובעת ובעלה היו מייסדי רשת "אופנת קמדן". הרשת נקלעה להליכי חדלות פירעון, ונרכשה על ידי הנתבע 1 באמצעות הנתבעת 2. נחתם הסכם עבודה אישי והודעה על תנאי עבודה בין התובעת לנתבע 1, וכן הסכם בונוס, שניהם ללא תאריך חתימה. על פי ההסכמים, תקופת ההעסקה הוגדרה מ-1.1.2021 עד 31.12.2023, עם אפשרות לסיום בהתראה של שלושה חודשים. שכר הבסיס שסוכם היה 13,000 ₪ נטו, בתוספת זכויות סוציאליות. הנתבעת 2 הפיקה לתובעת תלושי שכר ופתחה עבורה קרן פנסיה. בהמשך, כשליש מפעילות הרשת נמכר, והתובעת המשיכה לעבוד. ב-26.4.2022 קיבלה התובעת מכתב על סיום העסקתה ב-30.4.2022. ב-16.6.2022 נערך לה שימוע נוסף, וב-22.6.2022 קיבלה מכתב סיום העסקה נוסף, המציין את סיום העסקתה ב-30.6.2022 בשל מכירת פעילות הרשת. התובעת המשיכה לעבוד אצל החברה הרוכשת (הנתבעת 3). התביעה עוסקת בעיקר בזכויות שלא שולמו לה מהנתבעים 1-2. **עיקר המחלוקות וההכרעה השיפוטית** 1. **עילת התביעה נגד הנתבע 1 (הרמת מסך):** * **טענת התובעת:** הנתבע 1 חתם אישית על הסכם ההעסקה והבונוס, ולכן הוא מחויב בהם. * **טענת הנתבעים:** בפועל, הנתבעת 2 היא שהעסיקה את התובעת, הפיקה תלושי שכר, ביצעה הפרשות פנסיה ושילמה שכר. הנתבע 1 חתם על ההסכמים רק בשל "סחיטה" מצד התובעת, כדי למנוע ממנה להכשיל את עסקת הרכישה. * **הכרעת בית הדין:** בית הדין דחה את התביעה נגד הנתבע 1. נקודת המוצא בדיני חברות היא ההפרדה בין החברה לבעלי מניותיה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח עילה להרמת מסך (חברה המשמשת כסות לפגיעה בזכויות, התנהלות חריגה וקיצונית). כל הראיות (תלושי שכר, הפקדות פנסיה, תשלום שכר, הודעות סיום העסקה) מצביעות על כך שהנתבעת 2 הייתה המעסיקה בפועל. אף שהנתבע 1 חתם אישית, הוא הצהיר כי הנתבעת 2 היא המעסיקה היחידה, והדבר לא נסתר. התובעת עצמה אישרה בחקירתה כי הועסקה על ידי הנתבעת 2. 2. **פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת:** * **טענות הצדדים:** התובעת טוענת לפיצויי פיטורים על בסיס שכר של 22,000 ₪ נטו (33,000 ₪ ברוטו). הנתבעים טוענים כי התובעת פוטרה כדין, שולם לה גמר חשבון, וכל זכויותיה שולמו. עוד נטען כי התובעת שומרת על רצף תעסוקתי ולכן אין זכאות לפיצויי פיטורים. * **הכרעת בית הדין:** * **פיצויי פיטורים:** נקבע כי הנתבעת 2 פיטרה את התובעת כדין, והתובעת זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבעת 2 לתקופת עבודתה אצלה בלבד. * **הודעה מוקדמת:** הוסכם בהסכם העסקה על התראה של שלושה חודשים. הנתבעת 2 הודיעה לתובעת על סיום העסקתה ב-26.4.2022, ללא התייחסות למועד הפיטורים בפועל (30.6.2022). בית הדין קבע כי התובעת עבדה בפועל עד 30.6.2022, וקיבלה התראה של חודשיים ו-4 ימים. לכן, על הנתבעת 2 לשלם לתובעת יתרת הודעה מוקדמת של 26 ימי עבודה. 3. **שכר קובע, בונוסים, ותשלומים בפועל:** * **טענות הצדדים:** המחלוקת העיקרית נוגעת לשכר הקובע לצורך חישוב הזכויות, ולשאלה האם יש לראות את תשלומי הבונוס כשכר עבודה. התובעת טוענת כי הסכם הבונוס לא שיקף בונוס חד פעמי אלא העלאת שכר בפועל, וכי תלושי השכר אינם משקפים את הסכומים ששולמו בפועל. הנתבעים טוענים כי הבונוס היה חד פעמי ומבוסס על הסכם מחייב. * **הכרעת בית הדין:** * **סיווג הבונוס:** בית הדין קיבל את גרסת התובעת כי הסכם הבונוס היה פיקטיבי ושיקף בפועל העלאת שכר. העובדות שתמכו בכך: הסכמי העסקה והבונוס נחתמו רק במרץ 2022, כאשר כבר היה ידוע על מכירת הפעילות; תדפיסי החשבון של התובעת מראים העלאה עקבית בשכר הנטו החל מאפריל 2022 (20,000 ₪) ולאחר מכן (22,000 ₪), דבר שתומך בטענה להעלאת שכר ולא בונוס חד פעמי. גם עדותו של הנתבע 1 נתנה משקל, כשהודה שהתובעת ביקשה "עוד כסף" וכי העלאת השכר התרחשה במקביל לכניסת השותף החדש. * **שכר קובע:** בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות את רכיב ה"בונוס" כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. השכר הקובע ברוטו הוערך על בסיס התלושים וההעברות, בסך של 33,267 ₪. * **תשלומים בפועל:** בית הדין לא השתכנע כי הנתבעת 2 הוכיחה ששילמה את כל הסכומים הנקובים בתלוש השכר האחרון (יוני 2022) מעבר לסכום ששולם בפועל כשכר עבודה. לכן, לא בוצע קיזוז של סכומים אלה (חופשה, הבראה, פיצויי פיטורים). 4. **דמי הבראה, חופשה שנתית, פנסיה:** * **הכרעת בית הדין:** * **הבראה:** התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 3,344 ₪. * **חופשה שנתית:** התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בסך 29,521 ₪. * **פנסיה:** התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה בסך 6,483 ₪. הנתבעת 2 לא הרימה את הנטל להוכיח כי חובות הפנסיה הועברו למעסיק הבא. 5. **החזרי נסיעות:** * **טענות הצדדים:** התובעת תובעת החזר נסיעות. הנתבעים טוענים כי התובעת קיבלה תשלום במזומן עבור החזרי דלק. * **הכרעת בית הדין:** התביעה להחזר נסיעות נדחתה. גרסת התובעת נסתרה, והיא לא הצליחה להפריד בין תשלומים שקיבלה עבור נסיעות לבין עלויות אחרות. הוכח כי קיבלה החזר הוצאות דלק. 6. **שעות נוספות:** * **טענות הצדדים:** התובעת טוענת כי עבדה שעות נוספות רבות. הנתבעים מכחישים זאת. * **הכרעת בית הדין:** התביעה לשעות נוספות נדחתה. בית הדין קבע כי אין די בגרסת התובעת (שגם השתנתה במהלך ההליך), ולא הוצגו ראיות מספקות לתמיכה בטענה זו, בפרט לאור הראיות שהציגו הנתבעים (עדויות, תכתובות) המעידות על היעדרויות של התובעת ועל כך שלא תמיד עמדה לרשות העבודה. בית הדין בחן את המצב הרביעי לפי פסק דין ריעני, וקבע כי לא הוכח כי התובעת עבדה שעות נוספות. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **אחריות אישית של בעל שליטה (סעיף 12 לחוק החברות):** פסק הדין ממחיש את היישום המצמצם של עקרון הרמת המסך בדיני עבודה. נקבע כי גם אם בעל מניות חתם אישית על הסכם העסקה, הדבר אינו מקים אוטומטית אחריות אישית, במיוחד כאשר המעסיק בפועל הוא החברה, והעובד לא הוכיח התקיימות התנאים המחמירים להרמת מסך (התנהלות חריגה, מניעת זכויות באופן שיטתי, שימוש בחברה כסות לפגיעה). 2. **סיווג הבונוס כשכר עבודה:** בית הדין קבע שניתן לראות ב"בונוס" שניתן במסגרת הסכם, כחלק מהשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים, אם הוכח שהסכם הבונוס הוא פיקטיבי ומשקף למעשה העלאת שכר בפועל, הנעשית למטרות מצג שווא או תכנון מס, במיוחד אם הדבר נובע מדרישת העובד. הדבר מדגיש את תפקיד בית הדין לבחון את מהות הדברים מעבר לכינויים המשפטיים ("בונוס" לעומת "שכר"). 3. **נטל ההוכחה לגבי שעות נוספות (תיקון 24 לחוק הגנת השכר):** בית הדין מיישם את ההלכות הפסוקות בעניין תיקון 24. נקבע כי הנטל על המעסיק להציג רישומי נוכחות. אולם, גם בהיעדר רישומים, מוטל על העובד להציג גרסה עובדתית מהימנה לגבי שעות העבודה הנוספות. במקרה זה, לאור הסתירות בגרסת התובעת, היעדר ראיות תומכות, והצגת ראיות מצד הנתבעת, נקבע כי התובעת לא הרימה את הנטל, וכי בית הדין נמצא ב"מצב הרביעי" לפי פסק דין ריעני, בו לא השתכנע כלל מקיום העבודה הנוספת. 4. **הפרדת זכויות כלפי המעסיק הקודם והמעסיק הנוכחי:** בית הדין קבע כי הנתבעת 2 (המעסיק הקודם) אחראית לתשלום הפיצויים והזכויות לתקופת העסקתה בלבד, ולא ניתן להעביר את החוב למעסיק הבא ללא הסדר או הודעה מתאימה. 5. **חשיבות התנהלות הצדדים והודאות בחקירה:** בית הדין ייחס משקל רב להודאות התובעת בחקירה הנגדית (למשל, שהועסקה על ידי הנתבעת 2, לגבי תשלומים שקיבלה) ולסתירות בגרסתה. בנוסף, נלקחו בחשבון ראיות שהוצגו בזמן אמת (תכתובות), אשר סתרו את גרסת התובעת. **מסקנות** פסק הדין מדגיש את החשיבות של בחינת מהותם של יחסי העבודה והתשלומים בפועל, מעבר לכינויים המשפטיים. הוא מחדד את העקרונות בנוגע להפרדה בין חברה לבעלי מניותיה, את נטל ההוכחה המוטל על עובד הטוען לשעות נוספות, ואת הצורך בגרסה עובדתית קוהרנטית ומבוססת ראיות. כמו כן, הפסיקה מדגישה את עקרון תום הלב מצד שני הצדדים, כפי שעולה מההתייחסות לטענות ה"סחיטה" ודרישות התובעת.