ע"ע 1344/00

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט עוסקים בסוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת בנוגע לתשלומי שכר לעובדים שלא יכלו להגיע למקום עבודתם בשל הסגרים שהוטלו על השטחים מסיבות ביטחוניות. במהלך הסגרים לסירוגין לא יכלו עובדים מהשטחים להתייצב לעבודה למרות רצונם בכך, בעוד מעסיקיהם לא נהנו מעבודתם, למרות שהיו מוכנים להעסיקם – היעדרותם גרמה להם נזק משמעותי. במצב כזה, כאשר העובד חפץ לעבוד והמעסיק מעוניין להעסיקו, מי צריך לשאת בהפסד שנגרם הן לעובדים והן למעסיקים כתוצאה מהסגר? הכלל, לפי בית המשפט, הוא כי העובד המתגורר בגדה המערבית וברצועת עזה (יהודה ושומרון) אינו זכאי לשכר בגין אי עבודתו. עם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל לכלל זה. אם הוכרזה הקלה בסגר והמעסיק טרם גייס עובד מחליף או פיטר את העובד הקיים, ועובדים מורשים להיכנס על סמך גורמים שונים כגון גיל, ותק עבודה או מקום מגורים, אנו חוזרים למבחנים המקובלים לבחינת החבות בפיצויי פיטורים עקב הסגר. במצב כזה, על בית הדין לבחון את התנהגותם ומעשיהם של שני הצדדים – המעביד והעובד. על העובד להוכיח כי רצה להמשיך לעבוד אצל המעסיק וכי קיימת אפשרות שהמעסיק יוכל לקבל עבורו היתר כניסה ואישור עבודה. לעומת זאת, על המעסיק מוטל נטל ההוכחה כי העסיק עובד אחר במקומו של העובד, כי רצה להמשיך בהעסקתו, ובמידת הצורך פנה לממשל הצבאי לקבלת היתר עבודה. במקרה הנדון, מדובר בשתי תקופות סגירה. בתקופה הראשונה קבע בית הדין כי חוזה ההעסקה בין המורה למועצה המקומית הושעה בשל הסגר, ולכן המועצה לא הייתה מחויבת לשלם לו שכר. בתקופה זו הסגר היה מוחלט והמועצה שכרה מורה מחליפה. גם אם המועצה הייתה עושה את כל המאמצים האפשריים להשיג אישורי כניסה ותעסוקה למורה, יש להניח כי ניסיונות אלה נכשלו, בהתחשב באופיו הכולל של הסגר. לגבי התקופה השנייה, מהעדויות והתצהירים בפני בית המשפט האזורי עולה כי המועצה המקומית ערערה על ההחלטה שלא לאפשר את כניסתו של המורה לישראל בשתי תקופות הסגר, אך בקשות אלה נדחו מסיבות ביטחוניות. בית המשפט לא ראה סיבה שלא לסמוך על גרסה זו של האירועים ומצא כי המועצה עשתה את הנדרש מהם כדי לנסות להסדיר את כניסת המורה לארץ במהלך הסגר, אך ניסיונותיהם לא צלחו מסיבות שאינן בשליטתם. לפיכך, המועצה לא חויבה לשלם את שכר המורה באף אחת מתקופות הסגר.