ת"א 30833-05-20

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות בחצר הצמודה לחנות שהושכרה על ידי התובעת מהנתבעת השנייה למשך למעלה מ-30 שנה. לטענת התובעת, החצר היא חלק מחוזה השכירות משנת 1988 ויש לה זכויות בלעדיות בה. בינתיים, הנתבע הראשון, דייר נוסף של הנתבע השני, החל להשתמש בחצר, מה שגרם לתובע להגיש בקשה לצו מניעה זמני שימנע זאת ממנו. הנתבעת השנייה אף הכחישה את טענת התובעת כי החצר הייתה חלק מחוזה השכירות שלה. השופט מצדד בתובע וקובע כי החצר אכן הייתה חלק מחוזה השכירות מלכתחילה, תוך שהוא מביא מספר ראיות, לרבות מכתב מהנתבע השני המאשר את זכויותיה של התובעת בחצר, היעדר כל הסכם אחר המפרט את ההיפך, ופסק דין קודם של בית המשפט הנוגע לחוזה השכירות שהכיר בהכללת החצר. משכך, פסק השופט לטובת התובעת, העניק לה סעד הצהרתי, הכיר בזכויות הדיירות המוגנת שלה על כל החצר, והורה לשני הנתבעים לשלם 4,000 ₪ כל אחד עבור הוצאות המשפט של התובעת.