ת"א 18709-04-16

תקציר

התובע רכש רכב מאזדה 6 מהנתבעת השנייה (הנתבעת מס' 2), באמצעות הנתבעת הראשונה (הנתבעת מס' 1), שהייתה מנהלת ובעל מניות של הנתבעת השנייה שהייתה מפיצה רשמית של רכבי מאזדה. בהמשך, ביקש התובע מהנתבעים לשדרג לדגם חדש של מאזדה בעסקת טרייד-אין, להחזיר את רכבו הראשון ולשלם 20,000 ₪ נוספים. הרכב הישן נמכר אך התמורה לא הועברה למפיץ, והרכב החדש לא נמסר בתוך הזמן המשוער. הנתבעים שכרו רכב עבור התובעת עד לחודש אפריל 2016, אז ביטלה התובעת את הזמנת מאזדה, והוסיפה 65,000 ₪ להזמנת פורד מוסטנג ממפיץ אחר. עם זאת, גם המוסטנג לא סופקה, והתברר כי התובע לא יקבל כל רכב ולא את כספו בחזרה. התובע תבע את שני הנתבעים בסכום הכולל ששולם, 265,000 ₪. הנתבעים טענו כי לא הייתה יריבות אישית בין התובע לבין הנתבעת מס' 1, וכי החברה, הנתבעת מס' 2, רק חוותה קשיים באספקת הרכבים. בסופו של דבר הגיע התובע להסכם פשרה עם מפיץ מאזדה, במסגרתו קיבל 40,000 ₪ ודחה את התביעה נגדם. התובע דחה גם את התביעה נגד מפיץ פורד. בית המשפט מצא את שני הנתבעים חייבים בתשלום הסכומים המגיעים לתובע, כאשר הנתבע מס' 1 משלם 50% מהנזק, קרי 105,000 ₪ בתוספת ריבית והוצאות, והנתבע מס' 2 משלם את יתרת הסכום בסך 209,909 ₪, גם כן בתוספת ריבית והוצאות. השופט ייחס אחריות אישית לנתבע מס' 1 בעילה של רשלנות וחוסר תום לב, הגם שלא הוכחה תרמית. השופטת לא הרימה את מסך ההתאגדות למרות התנהלותה העסקית המפוקפקת של הנתבעת מס' 2, בהתחשב במקרה זה כחריג וגבולי. יש לציין כי הנתבעים לא טענו לאשם תורם מצד התובע, וגם השופטת לא ייחסה לכך, למרות התנהלותו הרשלנית של התובע בהעברת סכומים גדולים ללא ערבויות. הסכומים שנפסקו לתובע היו נמוכים מכפי שנטען בשל פשרות שהושגו עם צדדים אחרים, והערכתה של השופטת לגבי יכולתם של הנתבעים לשלם.