תלה"מ 59144-11-20

תקציר

פסק דין זה בא בעקבות תביעת אם בדבר תשלומי מזונות ומזונות בלתי מספקים שנקבעו בהסכם הגירושין עם בעלה לשעבר לאחר גירושיהם. ההסכם המקורי, שאושר על ידי בית הדין הרבני, קבע משמורת משותפת על שלושת ילדיהם והוצאות משותפות, כולל הוצאות לימודים, הוצאות רפואיות ואחרות, כאשר כל הורה ישלם 800 שקל לילד בחודש. האם טענה כי האב לא עמד בהסדרי המשמורת המוסכמים וכי סכום המזונות אינו ריאלי ואינו עונה על צרכי הילדים. עוד טענה כי ההסכם נעשה תחת לחץ, וצרכי הילדים לא נלקחו בחשבון. האב טען מנגד, כי יש לדחות את התביעה, שכן לבית הדין הרבני סמכות מתמשכת לעסוק בסוגיית מזונות הילדים, והאם לא נאלצה לחתום על ההסכם. השופט קבע כי בניגוד לטענת האב, לבית המשפט יש סמכות לדון בתיק שכן מדובר בתביעה עצמאית של הקטינים, ודי בה כדי להקנות סמכות. לגופה של התביעה, קבעה השופטת כי האב כבר אינו מתגורר באותה עיר, דבר שהשפיע באופן משמעותי על הסדרי המשמורת, כאשר הילדים מבלים כעת זמן רב יותר עם האם. עוד קבע השופט כי שני ההורים השתכרו יותר ממה שהצהירו עליו, והעריך את שכרו של כל הורה ב-10,000 שקל בחודש. כתוצאה מכך קבעה השופטת כי האב ישלם מעתה 1,200 שקל בחודש עבור כל אחד משני הילדים הקטנים, ואילו הוא יהיה פטור מתשלום מזונות עבור הילד הבכור השוהה בפנימייה, כל עוד הוא שוהה בה. בסך הכל, סך תשלומי המזונות החודשיים יישאר ללא שינוי, ועומד על 2,400 שקל בחודש. עוד קבעה השופטת כי שני ההורים יישאו בהוצאות שהוסכמו בהסכם הגירושין. עוד נקבע בפסק הדין כי מועדי וסכומי תשלומי המזונות יותאמו בהתאם לגילאי הקטינים. לבסוף, מאחר שהתביעה התקבלה באופן חלקי, לא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.