ע"א 318/83

תקציר

במקרה מורכב זה, נדרש בית המשפט העליון להכריע האם למשיבים, שרכשו מקרקעין לרבות באר, היו זכויות בשימוש בהם או שמא זכויות אלה נותרו בידי הבעלים המקורי (המערערת) בלבד. החוזה המקורי החריג את הבאר מהמכירה, מתוך כוונה שהיא תירשם בנפרד, אך חובה זו לא קוימה, מה שהוביל למכירות מאוחרות יותר שלא אסרו במפורש את הכללת הבאר. הרוכשים פעלו בתום לב והסתמכו על רישום המקרקעין, שלא הראה שעבודים. בית המשפט אישר את זכויות המשיבים והדגיש כי תום הלב נבחן בנקודת הרכישה. סעיף 9 לחוק המקרקעין, הנותן עדיפות לעסקאות רשומות שנעשו בתום לב, היה המפתח, ובית המשפט מצא כי דרישת התמורה מתקיימת בהינתן רכישת הקרקע, לרבות הבאר. טענת עשיית עושר ולא במשפט נדחתה מאחר שהתועלת נבעה מזכות חוקית לפי דיני הקניין, ולא מעקרונות עשייה. דעות חלוקות הציעו כי זכויות "רשות" אינן מוכרות במפורש בחוק המקרקעין, אך דעת הרוב הגיעה למסקנה כי זכויות רשומות, שנרכשו בתום לב, צריכות לגבור. הערעור נדחה, תוך אישור הזכויות המשותפות בבאר והקצאת שכר טרחת עורך דין למערערים.