ע"ז 40500-08-22

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב מחלוקת הנוגעת לירושת עזבונו של אדם שנפטר, המכונה המנוח. המנוח נפטר מבלי להותיר אחריו צוואה, ועיזבונו הפך לנושא הבקשה לצו ירושה. האישה, המתנגדת, טענה כי קיימה קשר זוגי עם המנוח, כהגדרתו בסעיף 55 לחוק הירושה, ולכן ביקשה מבית המשפט להכיר בה כיורשת עזבונו. עם זאת, המבקש, המייצג לכאורה את משפחת המנוח, טען כנגד הכרה זו. עיקר המחלוקת נסבה על השאלה האם המנוח והמתנגד אכן קיימו "חיי משפחה" וקיימו "משק בית משותף", כנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה, שכן אין מחלוקת כי אף אחד מהצדדים לא היה נשוי בעת פטירת המנוח. השופטת, לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים, הגיעה למסקנה כי המתנגדת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. מערכת היחסים בין המנוח לסרבן, שנמשכה כארבעה חודשים, אופיינה לכל היותר כ"ידידות במובן הצר", שאינה עולה בקנה אחד עם קשר זוגי. החלטת השופט הושפעה ממספר גורמים. ראשית, משך הקשר הקצר, שבמהלכו המשיך המנוח באורח חייו הנהנתני ושמר על קשרים עם נשים אחרות, הצביע על כך שהמנוח לא ראה בקשר התחייבות זוגית צופה פני עתיד. שנית, היה חוסר שיתוף פעולה כלכלי ואחריות משותפת, שכן המנוח מימן את כל הצרכים של שני הצדדים. שלישית, לצדדים לא היו חשבונות בנק משותפים או הסכמי רכוש, אשר שקלו כנגד הרעיון של משק בית משותף. בנוסף, עדותה של המתנגדת עצמה והיעדר עדויות של עדים מסוימים יצרו סתירות שהחלישו את מעמדה. ככלל, השופט מצא את גרסתו של המבקש לאירועים משכנעת יותר. משכך, נדחתה ההתנגדות, ובקשת המבקש למתן צו ירושה התקבלה. המתנגד חויב לשאת בהוצאות המבקש, בסך 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולמו בתוך 30 יום. ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.