רע"א 4256/98

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה להורות על גילוי חוות דעת שמאי, שביקש יצרן בתביעה שהגיש ממונה נגד היצרן בשל ליקויים במיתקן. היצרן, בתורו, ביקש להביא את המעצב לתיק, שהיה מבוטח מפני אחריות על ידי חברת ביטוח. שמאי חברת הביטוח הכין חוות דעת בנושא, אך לא חברת הביטוח ולא השמאי היו צד למשפט. בית המשפט המחוזי הורה תחילה לשמאי לתת את חוות הדעת, למרות התנגדות מטעמי סודיות מצד חברת הביטוח. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי בית המשפט המחוזי הפעיל את סמכותו באופן פסול בכך שפעל בפועל מטעם צד למשפט, ובכך חרג מגבולות תפקידו הפרוצדורלי. היא הגיעה למסקנה כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט לא היה צריך להתערב ולהורות על גילוי המסמך, מה גם שהוא לא היה ברשותו או בשליטתו של המעצב, ויש לנקוט בפעולות כאלה רק במקרים נדירים כדי למנוע מבית המשפט להפוך לסנגור הצדדים. בפסק הדין הודגש כי ההליך המתאים היה צריך להיות מלווה על ידי בעלי העניין בשלב המשפט, שבו ניתן לטעון לסוגיות של קבילות וסודיות. משכך, דחה בית המשפט העליון את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, בקובעו כי השמאי אינו מחויב למסור את חוות הדעת בשלב זה והדגיש כי סוגיות מהותיות אלה צריכות להיפתר במהלך המשפט. ההחלטה ניתנה ללא צו להוצאות וקבעה כי יש לקבוע הערכות נוספות בנוגע לקבילות חוות הדעת במסגרת הליך המשפט.