עע"מ 249/20

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשה לדחיית ערר שעניינו מקרה של הפקעת קרקע לצורך הקמת מוסדות חינוך במזרח ירושלים. בית המשפט מכיר באיחור במימוש מטרת ההפקעה – כ-30 שנה – אך בסופו של דבר פוסק נגד המבקשים, המבקשים לעצור את ההפקעה. פסק הדין מבוסס על איזון בין הנוחות לבין האינטרס הציבורי שאותו משרתת בניית מוסדות חינוך לילדי מזרח ירושלים. המבקשים לא הוכיחו נזק קונקרטי שלא ניתן לפצותו, מה גם שרכשו את המודעות הקרקעית לתכנית ההפקעה. בית המשפט מדגיש את חשיבותה של מדיניות משרד החינוך, המתנה, את קידום התכנון בעצם תפיסת הקרקע. יתר על כן, נראה כי במקרקעין הנדונים אין מבני מגורים, ולכן טענת המבקשים לנזק בלתי הפיך פחות משכנעת. בעוד השופטים מכירים בחשש הכללי בתיקי נדל"ן מהחזרת המצב לקדמותו, הם מציינים כי ההליך התכנוני אינו מתקדם באופן משמעותי, מה שמפיג את החשש. פסק הדין דוחה את הבקשה לסעד זמני, מבטל את הוראת השעה הקודמת וקובע את הערעור לדיון. שני הצדדים אינם נדרשים לשלם עלויות כלשהן.