תלה"מ 46140-12-20

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בתביעת נזיקין שהגיש אב נגד גרושתו, אם ילדיו, בדרישה לפיצוי בגין ניכור הורי, שהוביל לכאורה לפגיעה משמעותית במערכת היחסים בין האב לילדיו. האב טען כי רשלנותה של האם והפרת חובתה החקוקה גרמו לו נזק. באופן ספציפי, הוא טען כי האם הסיתה את הילדים נגדו, מה שהוביל לנתק מוחלט ביניהם. האם, לעומת זאת, הכחישה את הטענות וטענה כי התנהלותו ובחירותיו של האב השפיעו על יחסיו עם הילדים. בית המשפט דן בהרחבה במסגרת המשפטית לתביעות נזיקין בתחום המשפחתי, תוך הדגשת הצורך באיזון עדין בין הגישה האינדיבידואליסטית לבין הגישה המשפחתית-קולקטיביסטית. נקבע כי יש להתיר תביעות כאלה במשורה ורק כאשר אין סעדים מתאימים אחרים. השופט בחן ביסודיות את הראיות שהוצגו ומצא כי האב לא הצליח להוכיח ניכור הורי מצד האם. גרסתו של האב לאירועים לא הייתה עקבית, והראיות הצביעו על כך שההידרדרות במערכת היחסים נבעה ממעשיו ובחירותיו של האב, כגון מעבר לגור עם בת זוג חדשה וחוסר אחריותו בשמירה על קשר עם ילדיו. יתר על כן, בית המשפט מצא כי האב לא הביא ראיות מספיקות לנזק פיזי ונפשי שנגרם כתוצאה מהניכור ההורי הנטען לכך. באשר לעוולת הרשלנות, קבע בית המשפט כי האב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. יסודות הרשלנות - חובת זהירות, הפרת חובה, נזק וקשר סיבתי - לא נקבעו. כמו כן, בית המשפט לא מצא כל הפרה של חובה חקוקה על ידי האם. האב לא הוכיח כי האם הפרה את הסכם הגירושין או הוראות חוק כלשהן, או כי מעשיה גרמו לו נזק. בסופו של דבר דחתה השופטת את תביעת הנזיקין, והדגישה כי התנהלות האב לא הייתה הפתרון הראוי בנסיבות אלה. במקום זאת, השופטת הציעה כי מסגרת טיפולית משותפת עשויה לסייע למשפחה והפצירה באב להניח את "חרבו" ולנסות לבנות מערכת יחסים עם ילדיו בדרך אחרת. האב חויב לשלם לנאשם הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בתוך 30 יום.