בג"צ 2/97

תקציר

העותרים, בני משפחותיהם ובעלי בתיהם של מחבלים שהיו מעורבים בפיגועים קטלניים בירושלים ובאשקלון, מערערים על חוקיותם של צווים להחרים ולאטום את בתי המגורים שלהם מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. הם מתווכחים הן ברמה העקרונית והן ברמה המעשית. עקרונית, לטענתם, הצווים נכשלים במבחן מוסרי, ענישה קולקטיבית אסורה ויש לפרש את התקנה כך שתפטור בני משפחה שלא מנעו את העבירות. עוד הם טוענים כי הצווים אינם יעילים ומפלים, וכי אסור לאטום בית תוך פגיעה בבעליו. המשיבים מצדיקים את הצווים כאמצעי הרתעתי הכרחי, פרופורציונלי לחומרת ההתקפות. בית המשפט דוחה את העתירות ומקבל את טענות המשיבים. היא קובעת כי צווי האיטום אינם ענישה קולקטיבית אלא אמצעי מניעה והרתעה. בית המשפט מוצא את הצווים סבירים ומידתיים, במיוחד בהינתן האפשרות הפחות חמורה של אטימה חלקית. היא דוחה את הטענות בדבר חוסר יעילות, מציינת את תכלית ההרתעה של התקנה, ומקבלת את הבטחת המשיבים כי הצווים מוצדקים בכל מקרה ומקרה. השופטים מסכימים כי יש לדחות את העתירות, ובכך מאשרים את שיקול דעתם של המשיבים בעניינים אלה. בית המשפט מדגיש את מאבקה הבלתי מתפשר של המדינה בטרור, מוצא בצווים מענה סביר, ובכך שומר על חוקיות ההחרמות והחותמות.