ע"א 5321/98

תקציר

פסק דין זה דן בחמישה ערעורים הנוגעים למיסוי מוניטין לפי פקודת מס הכנסה. בית המשפט בוחן את הגדרת "מוניטין", את הנסיבות שבהן ניתן למכור אותו וכיצד יש לחשב את שוויו. מוניטין מזוהה כנכס לפי סעיף 88 לפקודה, המאפשר חישוב מס מופחת על מכירתו. עם זאת, תיקון חקיקה ביטל את ההבחנה בין מוניטין לבין נכסים אחרים. בית המשפט מכיר במורכבות שבהגדרת מוניטין, ומדגיש את הקשר שלו לסבירות של שימור לקוחות בשל תכונותיו של העסק. נקבע כי תכונות אישיות התורמות למוניטין העסקי אינן ניתנות למכירה ישירה, אך ניתן להעביר את קשרי הלקוחות והאמון שנוצרו. בית המשפט דן גם בהערכת שווי מוניטין בשיטות שונות, ובסופו של דבר מעדיף את השיטה השיורית הנהוגה בדיני המס בארה"ב, הכוללת ניכוי שווי נכסים אחרים ממחיר הרכישה הכולל לצורך קביעת מוניטין. שיטה זו מסבירה את הקשיים המובנים בהערכה ישירה של מוניטין. כל ערעור נבחן על בסיס עקרונות אלה. בפרשת שרון, בית המשפט מאשר מכירת מוניטין תקפה בשל המוניטין האישי של שרון בקרב הלקוחות, להבדיל מהחברה עמה עבד. לעומת זאת, פרשות הררי, בן אסולי, אינווסט ומילר אינן מצליחות לבסס מכירה כזו, שכן התכונות האישיות או הקשרים העסקיים שנטען כי הועברו אינם מהווים את המוניטין העצמאי הניתן למכירה. בית המשפט דוחה את הערעורים, מאשר את החלטות פקידי השומה, ומאשר את ההכרה האפקטיבית ברווחי הון על מכירות מוניטין במקרים אלה, תוך צווי הוצאות כנגד מרבית המערערים.