ע"א 8876/09

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שאישר את סירובה של רשות המסים לאפשר למערערת לקזז הפסד שנצבר בשנת 1994 כנגד רווחים שהופקו בשנים מאוחרות יותר. ההפסד נבע מאחזקות ניירות הערך של המערערת, אשר חויבו במס מכוח הוראת שעה שנועדה להתמודד עם ההשפעות המעוותות של אינפלציה גבוהה על מערכת המס. החוק איפשר למשלמי המסים לקזז הפסדים מניירות ערך כנגד רווחים עתידיים מניירות ערך. המערערת בחרה שלא להחיל את החוק בשנת 1993, שעה שהיה חייב במס על עליית שווי החזקותיה; היא החילה את החוק בשנת 1994, כאשר ערך האחזקות ירד, ורשמה הפסד שניתן לקזז בעתיד. בשנת 1995 בחרה המערערת שוב שלא להחיל את החוק. תיקון שנחקק בשנת 1998 אילץ את המערערת להיכנס מחדש לחוק החל משנת 1999, וקבע את שווי אחזקותיה נכון לדצמבר 1998, דבר שהביא להחזקה רווחית לכאורה, אם כי בפועל נגרם למערערת הפסד כאשר נלקחה בחשבון ירידת שווי האחזקות בין השנים 1993 ל-1998. דעת הרוב מקבלת את ערעורה של המערערת, בקובעה כי לרשות המסים אין סמכות לשלול מהמערערת נכס כלכלי שרכשה כדין, בהיעדר הוראת חוק המסמיכה קיפוח כאמור, או לכל הפחות הוראה אחרת שניתן לפרש כתומכת בעמדת הרשות. בעוד שתכליתו של החוק הרלוונטי ותיקוניו הייתה אולי למנוע מנישומים להיכנס ולצאת מהחוק בהתאם לנוחיותם ולתועלתם הכלכלית, אין כל אינדיקציה לכך שהמחוקק ביקש לשנות לרעה את מצבם של מי שהיה להם הפסד מקזז. תחולתו לסירוגין של החוק על ידי המערערת הייתה בתחום סמכותו של החוק, והתנהלות הרשות בקבלת דיווחי המערער במשך שלוש שנים ללא התנגדות הביאה את המערערת להאמין באופן סביר כי דיווחיה קבילים. השופט מלצר מסכים עם התוצאה ומדגיש כי המערער ניצל פרצה בחוק, שאף כי אינה בלתי לגיטימית, אין לפרשה מעבר לנסיבות המיוחדות של המקרה.