בג"צ 1992/92

תקציר

העתירה מערערת על הנחיית המשיבים להעניק "מענק מקום" אך ורק ליחידים הרוכשים דירות שנבנו במסגרת תכנית מסוימת. תוכנית זו כוללת בנייה ציבורית על קרקעות שהוקצו על ידי מינהל מקרקעי ישראל למשרד הבינוי והשיכון, אשר מוקצות לאחר מכן לקבלנים. למדינה יש חובות רכישה כלפי קבלנים אלה, והיא מתחייבת לרכוש בחזרה חלק ניכר מהדירות הבנויות אם לא יימכרו. בשל הירידה בביקושים, ביקשה המדינה לתמרץ רכישות באמצעות מתן מענק מקום, ובכך יצרה פער בין הרוכשים בתוכנית לבין אלה שמחוצה לה. העותר, קבלן פרטי, טוען כי אפליה זו אינה חוקית וחושש לאבד קונים פוטנציאליים. בית המשפט מגיע למסקנה כי מענק המקום הוא סובסידיה, ובעוד שלמדינה יש סמכות לתת סובסידיות, עליה לעשות זאת באופן סביר ושוויוני. ההוראות הנוכחיות נכשלות בבדיקה זו. בית המשפט אינו מוצא הצדקה ליחס דיפרנציאלי, מה גם שהחיסכון התקציבי שהמדינה טוענת לו אינו מדויק. במקום זאת, ההוראות מעדיפות באופן שרירותי את הקבלנים בתוך התוכנית, ומאפשרות להם למכור דירות במחירים גבוהים יותר מאלה שמחוץ לתוכנית. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי חובת המדינה לרכוש דירות אינה מוחלטת ומשתנה בין אתרים שונים, ולכן טענת המדינה בדבר נחיצות המענק אינה משכנעת. פסק הדין קובע כי ההוראות מפלות לרעה את העותרת וקבלנים חיצוניים אחרים. כפתרון, בית המשפט מורה כי זכאים הרוכשים דירות מחוץ לתוכנית יקבלו "מענק מקום" שווה לאלה שבה, ובכך מבטל את ההבחנה הבלתי הוגנת. פסק דין זה, לדעת בית המשפט, מאזן כראוי בין האינטרסים של המדינה לבין עקרון השוויון, בעוד שהשיקולים התקציביים שהניעו את פעולות המדינה אינם מספיקים כדי להצדיק את ההפליה. לבסוף, נדרשים המשיבים לשאת בהוצאותיו של העותר, בסך 10,000 ₪.