ה"פ 51/94

תקציר

המבקשים, שאדמתם הופקעה על ידי המשיבים בשנת 1964 למטרה ציבורית שלא מומשה מעולם, תבעו מהמשיבים את השבת אדמתם או שוויה. בית המשפט פסק בעבר לטובתם עקרונית, אך השאיר את סוגיית הפטור למשפט שני. המשיבים, שמכרו את הקרקע לצד שלישי בשנת 1994, טענו כי יש לדחות את תביעת המבקשים משום שהיא התבססה על תחולה רטרואקטיבית של החוק, הם פעלו בתום לב ולא נגרם למבקשים כל הפסד. בתוך כך, בית המשפט העליון פסק במקרה דומה כי יש להשיב קרקע שאיבדה את ייעודה הציבורי לבעליה. למבקשים, שלא תבעו את החזרת אדמתם במשך כמעט שלושה עשורים, לא נגרם כל הפסד כספי, והעיכוב הממושך החליש את זיקתם אליה. בית המשפט מצא כי התנהגותם של המשיבים הייתה כדין ובתום לב, והשיהוי הרב בתביעת המקרקעין בחזרה, יחד עם נסיבות נוספות, משמעותו כי לא יהיה זה צודק לכפות על המשיבים לשלם למבקשים את שווי הקרקע, ולו באופן חלקי. לפיכך, נדחתה תביעת המבקשים לפיצוי כספי, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.