ע"א 26/07

תקציר

במקרה הנדון, ערערה המערערת על החלטת כב' הרשם יפעת אונגר-ביטון, אשר דחה את בקשתה לצו עיקול זמני הנוגע לסכסוך על מכירת דירה. המערערת טענה כי מחיר המכירה בסך 280,000$ הוסכם על בסיס מצגי השווא הכוזבים של הנתבעים, שכן המזכר הראשוני הצביע על מחיר גבוה יותר של 320,000$. לטענתה, המחיר הופחת בשל הצהרת הנתבעים על סוגיות משפטיות ותכנוניות אפשריות המשפיעות על ערך הדירה, שלא התבררה. למרות טענות אלה, היא לא ביקשה לבטל את ההסכם אלא ביקשה להבטיח את ההפרש במחיר ובפיצוי בגין נזקים לא ממוניים, בנימוק של חשש שהנתבעים יעבירו את זכויות הדירה כדי להתחמק מפסק דין. עם זאת, הרשם לא מצא ראיות מפורטות או אמינות לכאורה התומכות בחששות אלה או בקיומה של עילת תביעה מהותית כלשהי. באופן מכריע, המסגרת המשפטית מחייבת כי הגבלות על רכוש, כמו עיקול זמני, ייתמכו בראיות משמעותיות המצביעות על פגיעה בביצוע פסק הדין – נטל שהמערערת לא עמדה בו. בית המשפט הדגיש את חשיבות האיזון בין זכויות הקניין של הנתבע, המוכרות כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לבין טענות המערער. הראיות או הפירוט הנדרשים בדבר חוסר יציבותם הכלכלית של הנתבעים או הברחת הנכסים נעדרו, ובכך הביאו לדחיית הערעור ולשמירה על גישתו הזהירה של הרשם במתן עיקולים זמניים. כתוצאה מכך, הערעור נדחה מבלי לפסוק הוצאות, ובכך אישר מחדש את הצורך בראיות מהימנות להגבלת זכויות הקניין באופן זמני.