ע"פ 1385/06

תקציר

המערער ערער על הרשעתו, ובעיקר חלק על ממצאים עובדתיים והערכות מהימנות של בית משפט קמא. ערכאת הערעור הדגישה את העיקרון המשפטי הקבוע לפיו אין להתערב בממצאים אלה אלא בקיומן של נסיבות חריגות, כגון התעלמות בית משפט קמא מראיות מכריעות או הסקת מסקנות בלתי סבירות בעליל. באופן ספציפי, בתיקי עבירות מין, ובפרט כאלה שבהם מעורבים קטינים, צוין כי העדות עשויה להיות חסרה פירוט בשל טראומה, דבר המחייב התייחסות מיוחדת להתנהגותו ונסיבותיו של העד. בית משפט קמא מצא את עדותה של הקורבן אמינה, נתמכת בראיות אחרות ובעדויות עדים, למרות סתירות מסוימות בדברי האם, אשר הוסברו במצבה הנפשי. טענותיו של המערער בדבר חוסר עקביות בעדותה של המתלוננת לא נתפסו כמערערות את אמינותן, שכן סתירות מוכרות עלולות לנבוע ממצוקה נפשית. באשר לגזר הדין, בעוד שהמערער טען להקלה בעונש בשל עברו הנקי, אופיים הלא אלים של המעשים ונסיבות אישיות, בית המשפט איזן אותם אל מול חומרת המעשים והשפעתם על הקורבן. בית המשפט המחוזי שקל את הנזק שנגרם, את ניצול האמון לרעה של המערער ואת הצורך בהרתעה, אך לא שקל די הצורך את גילו של המערער ואת מצבו הבריאותי. משכך, במקביל לאישור ההרשעה, הסכים ערכאת הערעור להפחית את עונשו של המערער מתקופת החובה ל-16 שנים, תוך הכרה בגורמים אישיים אלה לצד חומרת העבירות.