בש"א 108/00

תקציר

בפסק דין זה נדחה הערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות לדחות את בקשת הפסילה של המערערים. שלושת ההליכים בין הצדדים, שאוחדו בשנת 1996, נסובו סביב מספר החלטות פרוצדורליות שהמערערים הביעו עימן אי הסכמה. המערערים, שייצגו את עצמם, טענו כי החלטות בית המשפט מצביעות על משוא פנים וביקשו מבית המשפט לפסול את עצמו. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, ופירש אותה כטקטיקת שיהוי לאחר ניסיונות רבים שלא צלחו לשנות החלטות קודמות. השופטת הדגישה כי ההחלטות שהתקבלו התבססו לגופו של עניין ולא הושפעו מזהויות בעלי הדין. טענות המערערים התמקדו בהחלטות פרוצדורליות שונות שהתקבלו במהלך השנים, אשר לטענת המשיבים שיקפו את יחסו הענייני של בית המשפט למערערים. השופטת, בהסכמת המשיבים, ציינה כי דרך הפעולה הראויה לערעור על החלטות פרוצדורליות היא הגשת בקשות רשות ערעור, ולא פנייה לפסילה. השופט הדגיש כי שורה של החלטות פרוצדורליות, גם אם הן שנויות במחלוקת, אינן מהוות עילה לפסילה. החלטותיו של בית המשפט, אף שהיו אולי שגויות, לא הצביעו על משוא פנים כלפי המערערים ולא שללו את האפשרות לשימוע הוגן. בסופו של דבר נדחה הערעור, ובית המשפט הורה למערערים לכסות את הוצאות אוצר המדינה. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו פסילה היא אמצעי השמור לנסיבות חריגות, ועצם התפיסה של משוא פנים או אי הסכמה עם החלטות אינה מצדיקה פסילה של שופט.