ת"א 3414/09

תקציר

התובע, אייזנברג, תבע את הנתבע, גזונדהייט, להשבת הנכסים שנגנבו לכאורה מהתובע ומהחברה שבבעלותו, גיינמור. לטענת התובע, הנתבע גנב את מניותיה וכספיה של גיינמור תוך ניצול ייפוי הכוח והאישור שקיבל מהחברה ומהתובע. התובעת ביקשה מבית המשפט להורות לנתבעים להשיב את הנכסים או לחילופין את ערכם. הנתבע טען כי טענת התובע אינה תקפה משום שהנכסים שייכים לו. הנתבע אף הגיש תביעה שכנגד כנגד התובע להשבת 7.5% ממניות ארד, אותן רכש לכאורה התובע שלא כדין, וביקש פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים המוטב של גיינמור. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. נפסק כי התובע לא הוכיח קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, שהיה מרכיב מכריע בעילת תביעתו. הראיה היחידה התומכת בטענת התובע - עדותו של ספיר - לא הייתה אמינה. יתר על כן, בית המשפט לא שוכנע כי התובע החזיק כדין בנכסי גיינמור לפני הגניבה הנטענת שלהם, וזו הייתה דרישה לטענת גניבה מוצלחת. לגבי יתר נכסיה של גיינמור, מצא בית המשפט כי הכספים שהועברו לחשבונות החברה שייכים לנתבע, והתובע לא הוכיח את בעלותו בחברה. אשר לתביעה שכנגד, קבע בית המשפט כי רכישת 15% ממניות ארד על ידי התובעת הייתה כדין ומבוססת על תמורה, ועל כן נדחתה התביעה שכנגד להחזרתן. בית המשפט דחה גם את בקשת הנתבע למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו המועילה בגיינמור, שכן הנושא כבר הוכרע על ידי בית המשפט העליון האירי בפסק דין סופי וסופי. בסופו של דבר, כל התביעות והודעות צד ג' נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו. עם זאת, חויבו הנתבעים לשלם את הוצאות המשפט המתונות של צד ג' מוריס, בסך 50,000 ₪.