ת"א 44462-03-16

תקציר

התובעים, יורשיו של אבו שנב, תבעו פיצויים ממדינת ישראל בגין הפקעת חלקת אדמה ובית שהיו לכאורה בבעלות קודמם. הנתבעים טענו כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת שיהוי ואי עמידה בנטל ההוכחה לבעלות בנכס. השופט הסכים עם הנאשמים. ראשית, השופט דחה את טענת השיהוי וקבע כי התובעים לא זנחו את זכותם לתבוע וכי מצבה של המדינה לא הידרדר משמעותית בשל השיהוי. שנית, השופט קבע כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת בעלותו של המנוח אבו שנב. צו הירושה המקורי של אבו שנב לא הוצג, אך זה תוקן על ידי הסמכת עורך הדין של התובעים כמנהל העיזבון. הראיה העיקרית של התובעים הייתה הסכם מכר של הנכס משנת 1926, אולם הוא לא זיהה את הקרקע ולא תאם את הפרטים בתזכורת התביעה שהגיש אבו שנב בשנת 1939. זאת ועוד, בתזכורת התביעה לא הוזכר מבנה על הקרקע, בניגוד לטענות התובעים. השופט הטיל ספק באמיתות הסכם המכר בהיעדר חותמת מקורית, שלא העניקה לו כל ערך ראייתי. העדה היחידה שהציגה התביעה, נכדתו של אבו שנב, מסרה עדות שמיעה ללא משקל ראייתי. דודה, בעל דין ובעל הסכם המכר לכאורה, לא העיד, והשופט קבע כי היה לו משקל ראייתי. בסופו של דבר קבעה השופטת כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ודחתה את התביעה, תוך שהיא מצווה על התובעים לשלם את הוצאות המדינה.