ת"א 21383-01-10

תקציר

פסק הדין דן בקבילותה של בקשה לפסילת שופט על יסוד שתי נקודות עיקריות; השיהוי בהגשת הבקשה ופסילת השופט עצמו. לעניין השיהוי, הבקשה נבחנת לפי תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי טענת פסלות יש להעלות בתחילת הדיון, או מיד לאחר שנודעו עילות הפסילה. אמנם היה שיהוי של שלושה חודשים במקרה זה, אך הבקשה עדיין הוגשה לפני הישיבה הראשונה לאחר שנודעו העילות, ולכן אין מדובר בשיהוי על פי התקנה. הנקודה השנייה נוגעת לפסילת השופט, מקום בו טוען המבקש כי אין לשופט משוא פנים. השופט, שהיה מודע לכך שחוות דעת שגובשה בשלב קדם המשפט אינה עמדה סופית וכי היה פתוח לשנות את דעתו במהלך המשפט, סבור כי אין עילת פסילה וכי יש לדחות את הבקשה. זאת ועוד, השופטת מציינת כי חששותיו של המבקש הם סובייקטיביים וחסרי בסיס. בסופו של דבר, השופט קובע כי אין עילה לפסול את עצמו ומורה על דחיית הבקשה.