בע"מ 8236/21

תקציר

פסק הדין עסק בסוגיה משפטית מורכבת הנוגעת להכרה בזכויות הוריות במקרה בו המבקשת, שלא יכלה להביא ילדים לעולם באופן טבעי, השתמשה בתרומות זרע וביציות ובאם פונדקאית בארה"ב כדי להפוך לאם לתאומים. למרות גידול הילדים מאז לידתם, המבקשת נתקלה בקשיים בהכרה כאמם בשל היעדר קשר גנטי. בית המשפט הכיר בכך שאמנם אין מחלוקת על יכולתה להורות, אך המסגרת המשפטית הנוכחית בישראל אינה מכירה ב"הורות בהסכמה" ללא קשר גנטי או ביולוגי, בעיקר כדי למנוע סחר פוטנציאלי בילדים ובעיות בשוק האימוץ. בית המשפט הדגיש כי הכרה בהורות מחייבת מנגנונים משפטיים נוקשים ואינה יכולה להתבסס על הסכמים פרטיים, בנימוק של חשש לניצול והצורך בפיקוח חקיקתי. למרות ההתקדמות בטכנולוגיית הפוריות, החוק הישראלי הקיים מתווה מסלולים נוקשים להכרה בהורות, כגון קשר גנטי או אימוץ, שאף אחד מהם אינו חל ישירות על עניינו של המבקש. ההחלטה דחתה את שני הערעורים, אך הותירה על כנה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהציע לקיים את חוק האימוץ תוך התאמות נדרשות למצבו הייחודי של המבקש. גישה זו נתפסה כ"רע במיעוטו", שכן היא סיפקה יישום גמיש המתאים למקרה הספציפי מבלי לסתור הוראות חוק. השופטים הדגישו את הצורך בפתרונות חקיקתיים לטיפול במקרים עתידיים דומים, תוך הדגשת מגבלותיו של בית המשפט ביצירת מסלולים משפטיים חדשים. פסק הדין נחתם בהסכמה על הגבולות המשפטיים תוך הזדהות עם מצבו של המבקש, ובסופו של דבר הותיר את התוצאה האופרטיבית של בית המשפט המחוזי על כנה מבלי להכריע בהשלכות רחבות יותר על מקרים פוטנציאליים אחרים.