ע"א 2152/02

תקציר

מחלוקת משפטית התגלעה בין עורך דין ללקוחו על גובה שכר טרחת עורך הדין. הלקוחה טענה כי שכר הטרחה בגין ייצוגה במספר הליכים משפטיים סוכם בסכום מסוים, ואילו עורך הדין טען כי הוא מבוסס על אחוזים מפסק הדין הסופי. בשל חילוקי הדעות, הגיש הלקוח תביעה לסעד הצהרתי, מה שהוביל לדיונים מרובים לקביעת שכר הטרחה המתאים. בית המשפט פסק לטובת הלקוח, קבע כי אין כל ראיה להסכם בדבר שכר הטרחה בתיק בית המשפט העליון ובתיק ההוצאה לפועל, והטיל את נטל ההוכחה על עורך הדין. בית המשפט קבע את שכר הטרחה על פי שיקול דעתו, בהתחשב בשיקולים כמו מורכבות התיק וכישוריו של עורך הדין, והורה על תשלום מלא לעורך הדין עבור עבודתו. עורך הדין ערער על החלטה זו, בטענה שנטל ההוכחה היה צריך להיות על הלקוח, אך ערכאת הערעור אישרה את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, תוך ציון ההיקף המצומצם של הביקורת העובדתית בערעורים והצורך למנוע הליכים מייגעים. ערכאת הערעור דחתה גם את טענות עורך הדין בדבר דחיית גרסתו לאירועים, תוך הדגשת הכבוד שניתן להערכת מהימנות העדים על ידי בית משפט קמא. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, ועורך הדין חויב לשלם את הוצאות הלקוח ושכר טרחת עורך הדין בגין הערעור.