בר"מ 2985/17

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים. הבקשה הוגשה על ידי קיבוץ שביקש לערער על החלטה בעניין ארנונה שגבתה מועצה מקומית בגין חלקת קבר בבעלות הקיבוץ. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת הקיבוץ, מה שהוביל את הקיבוץ לפנות לערכאה גבוהה יותר. שופט בית המשפט העליון בחן את הבקשה וקבע כי לא מתקיימים הקריטריונים למתן רשות ערעור. הקריטריונים מגבילים ומוגבלים למקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מהאינטרסים של הצדדים או שדחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. השופט מצא כי טענות הקיבוץ נגעו בעיקר לקביעות עובדתיות ספציפיות ולא ביססו עילה לערעור. יתר על כן, גם טענות הקיבוץ בדבר זהות הגורם "המחזיק" בחלקות הקבר לא הספיקו כדי להצדיק מתן רשות ערעור. השופט הדגיש כי החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לראות בקיבוץ כבעלים לצורכי מס הייתה סבירה. השופט התייחס גם להיבטים הפרוצדורליים של המקרה, וציין כי טענות הקיבוץ הובאו תחילה כעתירה מנהלית אך נדונו במסגרת עתירה מנהלית. עם זאת, מאחר שהטענות בעתירה המנהלית נבחנו לגופן בעתירה המנהלית, ובהינתן הסכמת הקיבוץ לטעות פרוצדורלית זו, סבר השופט כי אין צורך להחזיר את התיק לבית המשפט לעניינים מנהליים. השופט הסכים עם קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה הוא אינו מוסמך לדון בעתירות מנהליות המכוונות לשיקול דעתם של שרים במקרים מסוימים, אך הדגיש כי יש לפרש חריג זה לסמכותו של בית המשפט בצמצום. במקרה זה, הטענה המרכזית בעתירת הקיבוץ כוונה להחלטת המועצה המקומית ולא להחלטת השרים, ובכך אישרה את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי טענות הקיבוץ בעתירה המנהלית אינן מקימות עילה מספקת להתערבות ולכן דחה את בקשת רשות הערעור. השופטת גם עודדה את הצדדים לפתור את המחלוקות המתמשכות ביניהם בנוגע לקיום הסכם פשרה. פסק הדין ניתן ב-20 בספטמבר 2017 ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.