ע"א 3049/93

תקציר

המערערת, שנגרמה לה חבלה בתאונת דרכים שגרמה לה לנכות במרפק שמאל ובברך, פוצתה במקור על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, היא ערערה על ההחלטה וטענה כי הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עתידי אינו מספיק, והיא אינה מקבלת פיצוי בגין הפסדי פנסיה. בית המשפט העליון בחן את המקרה וציין כי נכויותיה הרפואיות והתפקודיות נקבעו ב-23.5% ו-15% בהתאמה. בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65 אלמלא התאונה, שכן הייתה מסוגלת לבצע עבודות ניקיון. על סמך עדויות סביר היה להניח כי בכוונתה להמשיך בהעסקתה. עוד הדגיש בית המשפט כי הערכת אובדן כושר השתכרות כרוכה בהתחשבות בנכות רפואית לצד גורמים נוספים כמו מקצוע ותנאי שוק. במקרה דנן, לא נכויות רפואיות ולא תפקודיות שיקפו כראוי את אובדן כושר ההשתכרות של המערער. בשל הרקע החינוכי המוגבל שלה והאופי הפיזי של עבודתה, יכולתה למצוא תעסוקה חלופית נפגעה באופן משמעותי. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי כושר השתכרותה נפגע ב-50%, ופסק לה תוספת של 40,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך דין, תוך השארת מענק הפנסיה שלה ללא שינוי בשל סכומים דומים שתקבל בכל מקרה. ההחלטה, שנתמכה על ידי השופטים ש' לוין וי' זמיר, העדיפה אפוא להתאים את פיצויה של המערערת כך שישקף את הפסדה בפועל בצורה מדויקת יותר.