ע"א 28671-12-10

תקציר

פסק הדין הוא ביחס לתביעה לפינוי פולשים מבית בשכונת ליפתא בירושלים ותשלום דמי אכלוס, שהגיש הבעלים הרשום של הבית נגד המערערים, זילפה יעקב ונכדה. המערערים טענו מנגד כי הם מתגוררים בבית משנת 1952 והינם בעלי דיירות מוגנת, וכי תביעת הבעלים חוסה תחת חוק ההתיישנות. בית משפט השלום פסק לטובת הבעלים וקבע כי המערערים לא הצליחו לרכוש זכויות דיירות מוגנות, וכי תקופת ההתיישנות אינה חלה שכן לא חלפו למעלה מ-25 שנים מאז תפסו המערערים את החזקה בנכס. בנוסף, מצא בית המשפט כי הימנעותו של הבעלים מפינוי המערערים מאז שנת 1989 העניקה להם מכללא רישיון בר-ביטול לאכלס את הבית. המערערים ערערו על החלטה זו, בעיקר מן הטעם שהערכאה הנמוכה יותר יישמה באופן שגוי את דיני ההתיישנות. בית המשפט לערעורים, לאחר שניסה להגיע לפשרה, קבע כי קביעתו של בית משפט השלום כי המערערים לא רכשו זכויות דיירות מוגנות מקובלת. ערכאת הערעור הסכימה עם המערערים כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות על יסוד הדין שהיה בתוקף בעת שהמערערים אכלסו לראשונה את הבית, דבר שהיה מונע את תביעת הבעלים. עם זאת, בית המשפט מצא כי אופי החזקתו של המערער בבית במהלך 15 השנים הרלוונטיות מחייב בדיקה נוספת כדי לקבוע אם הוא נוגד את זכויות הבעלים, ולכן החזיר את התיק לבית משפט השלום להמשך דיונים בסוגיה זו. עוד קבע בית המשפט כי בית המשפט יכול לבחון מחדש את קביעתו כי לבעלים נודע על החזקה במערער רק בשנת 1989, לאור מסמכים חדשים שהוגשו כראיות. הערעור נדחה בעניינו של המערער מס' 2, ושני הצדדים היו פטורים מתשלום שכר טרחת עורך דין זה לזה.