ת"א 1323/08

תקציר

התובע, בעליה של חלקת אדמה בעוספיא, תבע את הנתבעים – שתי מועצות מקומיות – לקבלת סעד הצהרתי, וביקש לקבוע את חובתם לספק לו מכסה מסוימת של צריכת מים מדי שנה בשיעור הצריכה החקלאית. התביעה דרשה גם החזר בגין חיובי מים מופרזים ופיצוי בגין הפרת חוזה, בסך 18,200 שקל. המחלוקת נובעת מהסכם בין הצדדים משנת 2000, לפיו הסכים התובע להנחת צינור מים על אדמתו בתמורה לפיצוי כספי והבטחה לספק לו 2,000 מ"ק מים בשנה בתעריף חקלאי. הנתבעים קיימו הסכם זה באופן חלקי עד לשנת 2006, אז החלו לחייב את התובעת בתעריף עירוני גבוה יותר. על בית המשפט לקבוע את תוקפו של ההסכם והאם הנתבעים מחויבים לו. הנתבעים טוענים כי ההסכם פסול בשל היעדר חתימות וחותמות כנדרש בחוק. עוד הם טוענים כי רק משרד החקלאות ורשות המים והביוב יכולים להקצות מים לצריכה חקלאית. כמו כן, הם טוענים כי התובעת אינה צד להסכם וכי הקצאת המים נועדה להיות מחווה חד פעמית ולא הסדר קבע. התובעת, לעומת זאת, טוענת כי ההסכם תקף ויש לאכוף אותו, מה גם שהנתבעים דבקו בו במשך שש שנים. בית המשפט מוצא כי ההסכם אינו עומד בדרישות החוק לתוקף ולכן אינו חוקי ומבוטל. טענת הנתבעים בדבר הסמכות להקצות מים לצרכים חקלאיים נדחתה מאחר שלא הועלתה בסיכומיהם. באשר להיעדר היריבות, מקבל בית המשפט את טענת התובע כי הוא צד להסכם, אם כי מציין כי גם אחיו, תראביה טרביה, הוא צד. השאלה המכרעת היא האם להורות לנתבעים לקיים את התחייבויותיהם על פי ההסכם. בית המשפט מגיע למסקנה כי חרף חוסר תום הלב של הנתבעים, האינטרס הציבורי באי אכיפת הסכם בלתי חוקי המטיל נטל כספי מופרז על הציבור גובר במקרה זה. לפיכך, בקשת התובע לסעד הצהרתי נדחית. בית המשפט אף קובע כי לא יפסוק לתובע הוצאות כלשהן, נוכח חוסר תום הלב של הנתבעים. החלטה זו נותנת למעשה תוקף לסיום ההסכם בשנת 2006, וכל תביעה עתידית לסעד בנוסח השבה חייבת להיות מוגשת בתביעה נפרדת, במידת הצורך.