עס"ק 12475-02-13

תקציר

פסק דין זה עוסק בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שהורה למדינת ישראל להחיל פסק דין קודם – פרשת פלצנר – על כל עובדי המחקר במערכת הביטחון בהווה ובעבר, בנוגע לזכאותם לצבירת ימי מחלה לתקופות שבתון. בפרשת פלצנר נקבע כי העובדים אכן זכאים לצבירה זו. הערעור הנוכחי של המדינה מבקש להגביל את מספר העובדים שעליהם חל פסק דין קודם, בנימוק של התיישנות, בטענה שתביעות העובדים התיישנו. הסוגיה הראשונה שבית המשפט נדרש להתמודד איתה היא מתי מתגבשת עילת התביעה הרלוונטית, קרי עילת התביעה לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו. בפסק הדין נקבע כי יום התגבשות עילת התביעה הוא יום פרישתו של העובד מהעבודה, ולא – כפי שטענה המדינה – מועד חזרתו של העובד מחופשת שבתון. לפיכך, תביעתם של העובדים שהגישו את תביעותיהם בתוך שבע שנים ממועד פרישתם לא התיישנה. השאלה השנייה הייתה האם המדינה העלתה את טענת ההתיישנות שלה במועד. בית המשפט קבע כי יש לבחון את "ההזדמנות הראשונה" להעלות טענה זו באופן נסיבתי. ברוב המקרים נשוא הערעור העלתה המדינה את הטענה בהזדמנות הסבירה הראשונה, קרי בהודעה הראשונה לבית המשפט בעקבות טענות העובדים. אלא שבפרשת וינס המדינה לא העלתה את הטענה בהזדמנות הראשונה, ולכן ערעורה על טענותיהם של עובדים אלה נדחה. הסוגיה השלישית הייתה האם יש עילה למנוע מהמדינה לטעון להתיישנות. בית המשפט לא מצא עילה לעשות כן, למרות שהמדינה לא טענה להתיישנות בפרשת פלצנר. החלטת המדינה לתבוע התיישנות לא הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני או התקבלה בחוסר תום לב, והעובדים לא הוכיחו את הסתמכותם על התנהלותה הקודמת של המדינה. בסיכומו של דבר, ערעור המדינה התקבל באופן חלקי. עניינם של חלק מהעובדים הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך בירור סוגיית ההתיישנות, ואילו הערעורים בעניינם של העובדים האחרים נדחו. בנוסף, בית המשפט הביע את תנחומיו על פטירתו של בא כוח העובדים, אשר סלע.