ע"א 4526/07

תקציר

בפסק הדין ביקש מעסיק לקבל בחזרה תשלומים ששולמו לעובד שנפגע בתאונת דרכים, לפי חוק הביטוח הלאומי, ממבטח צד ג' האחראי לתאונה. הסוגיה העיקרית הייתה האם המעביד, הפועל בנעליו של העובד, יכול לתבוע את מלוא הפיצוי מהמבטחת ללא אילוצי מגבלות השילוש הקבועות בחוקים הרלוונטיים, כגון חוק פלטהאד. בית המשפט ניתח האם תביעות אלה הן תחליף מטעם המוסד לביטוח לאומי או רק צעד תאגידי בנעליו של העובד שנפגע. בית המשפט הגיע למסקנה כי גם אם המעסיק נכנס לנעליו של המוסד לביטוח לאומי על פי הוראות חוק ספציפיות, הוא למעשה עומד בנעליו של הנפגע בעת תביעת ההשבה, כלומר התביעה כפופה לאותם גבולות פיצוי כאילו נתבעה ישירות על ידי הנפגע. קביעה זו תמכה בכך שתביעת הפיצויים של המוטב קשורה קשר הדוק למה שהנפגע היה זכאי לו וגם היא כפופה לתקרות סטטוטוריות, כמו מקסימום שלוש פעמים השכר הממוצע במשק. בנוסף, נקבע כי הסכמי פשרה שנערכו בין הנפגע לבין הצד השלישי האחראי אינם יכולים לפגוע בזכותו של המעביד להבריא. ערעורי המעסיקים נחלו הצלחה חלקית שכן הם הורשו להגיש תביעות החלפה על בסיס העקרונות שזיהה בית המשפט. בפסק הדין הובהר כי הסכמים בין הנפגע לבין הצד הרשלן אינם מחייבים בהכרח מעסיקים אלא אם כן הם חלק מפורש מההסכם, ותביעות מעסיק תקפות כל עוד הם מקפידים על עקרונות אלה. בערעור נפרד על תוקפו של הסדר פשרה, בית המשפט סבר בעד מתן הזדמנות למבטחת צד ג' לערער על פרשנות התביעה ועל תוקפו של ההסכם, תוך רמיזה לאפשרות של היצמדות לפתרון פנים-צדדי תחילה. כתוצאה מכך, לא נמצאו צורך בתשובות מהמוסד לביטוח לאומי ולא הוקצו הוצאות. פרטי פסק הדין היו אמורים להימסר לנציגים המשפטיים של הצדדים המעורבים.