עב"ל 63/03

תקציר

המערערת ערערה על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב, אשר דחה את תביעתה להכיר בליקוי הגב שלה כפגיעה בעבודה לפי תיאוריית המיקרוטראומה. המערערת עבדה כקלדנית במכון ויצמן משנת 1972 וטענה כי ישיבה ממושכת על כיסא לא נוח גרמה לה לבעיות גב. היא הסתמכה על חוות דעת של מומחה שטען כי תנאי עבודתה הובילו לפריצת דיסק באמצעות מיקרוטראומות מצטברות. עם זאת, בית המשפט דחה את תביעתה וקבע כי היא לא הצליחה להוכיח תנועות חוזרות ונשנות כלשהן הדרושות למיקרוטראומה, ובמקום זאת היו לה תלונות על יציבה מתמשכת. פסיקה קודמת תמכה בהחלטה זו, שכן תנוחות לא נוחות הגורמות למאמץ ממושך אינן מספיקות כדי להיחשב מיקרוטראומה ללא תנועות חוזרות קלות הניתנות לזיהוי. בית הדין אישר כי עבודתה אמנם תרמה לבעיות הגב שלה, אך היא אינה עומדת בקריטריונים לפגיעה מוכרת בעבודה. כתוצאה מכך, הערעור נדחה ללא הוצאות, ואישר מחדש את הצורך בראיות עובדתיות ברורות לתנועות חוזרות ונשנות לביסוס פגיעות מיקרו-טראומטיות בתביעות הקשורות לעבודה.