עפ"ת 66736-06-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף, המתבסס אך ועל הנתונים שנמסרו, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים בתחום. **ניתוח משפטי – עפ"ת 66736-06-25 מדינת ישראל נ' דגאני (אסיר)** **מבוא** פסק הדין עוסק בערעור שהגישה המדינה על גזר דינו של בית משפט קמא, אשר גזר דינו של המשיב, מוחמד דגאני, בגין שורה של עבירות תעבורה חמורות. המדינה טוענת כי העונש שהוטל על המשיב, הן מבחינת מאסר בפועל והן מבחינת פסילת נהיגה, קל מן הראוי וכי בית משפט קמא שגה באי יישומו של סעיף 40א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). **העובדות הרלוונטיות** המשיב הורשע ב-7 עבירות של נהיגה ברישיון רכב שפג תוקפו למעלה משנתיים, כאשר רישיונו פג עוד ביום 17.05.2010. בנוסף, הוא נהג 3 פעמים בזמן פסילה, על אף שהיה מודע לכך שרישיונו נפסל עד תום ההליכים המשפטיים, כאשר פסילה זו נקבעה בהסכמה של 6 חודשים. במהלך נהיגתו בזמן פסילה, הרכב היה גם ללא ביטוח בתוקף. כל העבירות בוצעו בשנת 2024, חלקן בימים עוקבים לאחר שחרורו ממעצר. למשיב עבר תעבורתי מכביד של הרשעות בעבירות בטיחות, וכן 6 הרשעות פליליות "רגילות". **הדין החל וניתוח משפטי** 1. **החומרה המיוחדת של עבירת הנהיגה בזמן פסילה**: הערעור מתמקד בעיקר בשני היבטים: עונש המאסר בפועל ופסילת הנהיגה. בית המשפט המחוזי מדגיש את חומרתה יוצאת הדופן של עבירת הנהיגה בזמן פסילה. המשיב ביצע עבירה זו 3 פעמים, בימים עוקבים, תוך חודשיים בלבד מיום שנפסל לנהוג. הפסיקה המנחה, כפי שמובאת בפסק הדין (בע"פ 4344/18 ג'אבר אסרף נ' מדינת ישראל ובע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל), קובעת כי עונש המאסר המרבי הקבוע בחוק אינו מספר שרירותי, אלא הוא משקף את עמדת המחוקק ביחס לחומרת העבירה. בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, קבע המחוקק עונש מרבי של 3 שנות מאסר. לאור ריבוי האירועים החמורים, אשר בוצעו למרות פסילה שיפוטית, בית המשפט המחוזי קובע כי יהיה קשה להטיל עונש שיהיה "פחות בהרבה מעונש המאסר המרבי" עבור עבירה כה חמורה ומסוכנת. 2. **יישום סעיף 40א לפקודת התעבורה – חובת פסילה בת 10 שנים**: סעיף 40א(א)(1) לפקודת התעבורה קובע חובת פסילה של 10 שנים מינימום, ללא קשר לעונש אחר, במקרים בהם הורשע נאשם בעבירה לפי סעיף 67 (נהיגה בזמן פסילה), וזאת כאשר הוא הורשע לפחות פעמיים בעבירה זו ב-10 השנים שקדמו. בית המשפט קמא קבע פסילה של 5.5 שנים בלבד, תוך שהוא מציין כי לא מצא לנכון למצות את הדין עם המשיב, וסבר כי ניתן להסתפק בתקופת פסילה החורגת מהמינימום הקבוע בחוק, לאור נסיבותיו האישיות ומיתון אורח נהיגתו בשנים האחרונות. בית המשפט המחוזי דחה קביעה זו באופן נחרץ. ראשית, הוא קובע כי אין כלל בסיס לטענה שהמשיב "מיתן את אורח נהיגתו בשנים האחרונות", שכן ריבוי העבירות בשנת 2024, על פי הודאתו, מוכיח את ההיפך. שנית, הוא קובע שנסיבותיו האישיות של המשיב אינן רלוונטיות לקביעת הסיכון לציבור, וכי האופן שבו הוא חוזר על עבירות חמורות מעיד על מסוכנותו. בנוסף, בית המשפט קמא לא בחן את השאלה האם בהמשך נהיגתו של המשיב יש משום סכנה לציבור, כפי שנדרש בסעיף 40א(ג)(1) כדי להצדיק הפחתה מתקופת הפסילה הקבועה בחוק. על כן, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בעניין זה וקבע פסילה כוללת של 10 שנים, החל מיום שחרורו מהמאסר. 3. **קביעת עונש המאסר בפועל**: בית משפט קמא קבע מתחם ענישה כולל של 12 עד 26 חודשי מאסר בפועל, והעמיד את עונשו של המשיב על 18.5 חודשים. המדינה טענה בבית המשפט קמא, וכן בערעור, כי מתחם הענישה הראוי הוא בין 10 ל-30 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי אינו חולק בהכרח על כך שמתחם הענישה שהוצע על ידי המדינה (10-30 חודשים) תואם את הנסיבות, אך מדגיש כי עיקר הבעיה טמון במיקום המשיב בתוך המתחם. הוא קובע כי הסיכון הרב הנשקף מהמשיב, והעובדה שנסיבותיו האישיות אינן מצדיקות הקלה בעונש המאסר בפועל, מחייבים את הצבתו של המשיב בחלק העליון, אם לא בקצהו העליון, של מתחם הענישה. בהתאם לכך, ולאור העובדה שאין דרכן של ערכאות ערעור "למצות את הדין" עם נאשמים, אך כן לתקן טעויות מהותיות, בית המשפט המחוזי מתקן את רכיב המאסר בפועל ל-28 חודשי מאסר בפועל. **חידושים משפטיים ודגשים** * **דגש מחודש על עמדת המחוקק בענישה**: פסק הדין מדגיש את החשיבות שיש לייחס לעונשים המרביים הקבועים בחוק, לא כעונשים תיאורטיים בלבד, אלא כמשקפים את עמדת המחוקק ביחס לחומרת העבירה. הדבר מהווה קריאה לבתי המשפט שלא "לרכך" יתר על המידה את הענישה כאשר מדובר בעבירות חמורות, המוגדרות ככאלה על ידי המחוקק. * **הבחנה ברורה בין נסיבות אישיות לסיכון לציבור**: בית המשפט המחוזי מבהיר באופן חד משמעי כי נסיבותיו האישיות של נאשם, ואף "מיתון אורח נהיגתו" (כפי שהיה טענה שגויה במקרה זה), אינן יכולות להצדיק הפחתה מעונש פסילה מינימלי מחייב, כאשר מדובר בסעיף 40א לפקודת התעבורה, אשר נועד להגן על הציבור מפני נהגים מסוכנים. המסוכנות נגזרת מהתנהלות הנאשם, לאו דווקא מסיבותיו האישיות. * **חזרה על עבירות חמורות כאינדיקציה למסוכנות**: ריבוי העבירות, ובפרט עבירות חמורות כמו נהיגה בזמן פסילה, המבוצעות בזמנים קרובים, מהווה אינדיקציה חזקה למסוכנותו של הנהג. הדבר מחייב את בית המשפט להטיל עונשים שיש בהם כדי להרתיע ולהגן על הציבור. * **קביעת עונש בתוך מתחם הענישה**: פסק הדין מראה כיצד בית המשפט אינו רק קובע מתחם ענישה, אלא גם מתמודד עם שאלת מיקום הנאשם בתוך אותו מתחם. כאשר מדובר במסוכנות גבוהה, יש להציב את הנאשם בחלק העליון של המתחם. **סיכום** בית המשפט המחוזי, באמצעות השופט רענן בן-יוסף, מבצע מהפך בגזר דינו של בית משפט קמא, ומחמיר באופן משמעותי הן את עונש המאסר בפועל והן את פסילת הנהיגה. הדבר משקף מגמה של החמרה בענישה על עבירות תעבורה חמורות, בדגש על נהיגה בזמן פסילה, וכן דגש מחודש על עמדת המחוקק ועל הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהגים מסוכנים. הטלת פסילה של 10 שנים, כאמור בסעיף 40א לפקודת התעבורה, מחזקת את עקרון ההרתעה וההגנה מפני חזרות על עבירות מסוג זה.