עמ"נ 24136-09-23

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע כי יש לסווג את הנכס למגורים לצורכי ארנונה, לרבות טענת המערערת כי הוא מתפקד כבית אבות. השופטת מסכימה עם קביעתה העובדתית של ועדת הערר כי הנכס אכן משמש למגורים, וכי השירותים הרפואיים הניתנים מוגבלים ואינם עולים לכדי מוסד רפואי. מכאן, שסיווג הנכס אינו צריך להתבסס אך ורק על קיומו של רישיון משרד הבריאות, וגם לא על התיקון האחרון לצו הארנונה שיצר תת-סיווג חדש למוסדות סיעודיים גריאטריים. השופט מדגיש כי מטרת התיקון הייתה להקל את נטל הארנונה על בתי אבות המספקים שירותים רפואיים נרחבים, ולא להגדיל את הנטל על כלל בתי האבות. יתר על כן, השופט מדגיש כי המיסוי צריך להיקבע על פי השימוש בפועל בנכס, בהתאם למאפייניו הספציפיים של כל מקרה, המתיישבת עם כוונת תקנות ההסדרים. לפיכך, טעותה של ועדת הערר נעוצה בפירוש צו הארנונה כך שיסווג אוטומטית את הנכס כמוסד סיעודי גריאטרי על סמך הרישיון בלבד. כתוצאה מכך, סיווג הנכס למגורים מרמז כי הארנונה לא תעלה על השיעור המוטל על בנייני מגורים. לבסוף, חויבו המשיבים לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪.