ת"א 58577-02-21

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעיקר בעקרונות המשפטיים ובחידושים הצפויים, על בסיס הנתונים שנמסרו בלבד: **החלטת בית משפט השלום בחיפה בתיק ת"א 58577-02-21, חיון ואח' נ' היימן – סעד זמני וזכויות דיירות מוגנת** **מבוא:** ההחלטה עוסקת בבקשה לסעד זמני, בדמות עיכוב ביצוע של פסק דין לפינוי, אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה חדשה להכרה בזכות לדיירות מוגנת לפי סעיף 30 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972. בית המשפט נדרש להכריע בין שיקולים של סיכויי התביעה החדשה לבין מאזן הנוחות. **רקע עובדתי:** ההחלטה מפרטת שורה ארוכה של הליכים משפטיים קודמים, אשר מצביעים על מורכבות התיק ועל שנים של התדיינות. המדובר בבתו ונכדתו של דייר מוגן שנפטר, אשר טוענות לזכויות בדירה. התובעת 1, בתו של הדייר המנוח, טענה לזכות דיירות מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק, טענה שנדחתה וחלוטה. התובעת 2, נכדתו, הגישה תביעה דומה מכוח סעיף 20(ב) לחוק, אשר גם היא נדחתה בבית משפט השלום, ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. לאחר דחיית הערעור, ועם קביעת מועד פינוי, הגישו התובעות בקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה, ובהמשך בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עד להגשת ערעור על ההחלטה, אשר התקבלה באופן זמני עד למועד מתן ההחלטה הנדונה. התביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 28.2.2021, מבוססת על טענה לדיירות מוגנת מכוח סעיף 30 לחוק, כאשר במסגרתה הוגשה גם הבקשה לסעד זמני. **המסגרת המשפטית לבחינת סעד זמני:** בית המשפט מציין כי במסגרת דיון בבקשה לסעד זמני, יש לבחון בעיקר שתי סוגיות: 1. **סיכויי ההצלחה לכאוריים של התביעה העיקרית:** בית המשפט יקל בדרישותיו בנוגע למאזן הנוחות ככל שסיכויי התביעה גבוהים. 2. **מאזן הנוחות:** בחינת הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד, לעומת הנזק שייגרם למשיב או לאדם אחר אם יינתן הסעד. מאזן זה נבחן גם דרך פריזמת השיהוי וניקיון הכפיים. בית המשפט מסתמך על הלכה פסוקה (רע"א 2407/19, רע"א 191/14, רע"א 5114/05, רע"א 1896/12) הקובעת את הקשר בין הערכת סיכויי התביעה לבין בחינת מאזן הנוחות. **ניתוח בית המשפט את מאזן הנוחות:** בית המשפט קובע כי במקרה זה, מאזן הנוחות נוטה **"בבירור לטובת התובעות/מבקשות"**. זאת, מכיוון שלטענתן, הן נמצאות בחוסר כל ולא תיוותר להן קורת גג במקרה של פינוי. לעומת זאת, הנזק לבעל הבית מדחייה קצרה של הפינוי, עד להתקדמות בבירור המשפטי, נתפס כניכר הרבה פחות. **ניתוח בית המשפט את סיכויי התביעה:** זהו הלב של ההחלטה והסיבה לדחיית הבקשה. בית המשפט קובע כי סיכויי ההצלחה בתביעה החדשה **"לא רק שאינם טובים, אלא הינם שואפים לאפס"**. קביעה זו מקשה מאוד על מתן הסעד הזמני, מכיוון שאין טעם במתן סעד זמני שאין לו כל סיכוי לשרת את הסעד הסופי. חשוב להדגיש כי קביעה זו נעשית בשלב של ראיות לכאורה בלבד. **הבחנה משפטית מרכזית: סעיף 30 לחוק הגנת הדייר:** בית המשפט דן בהרחבה בהוראות סעיף 30 לחוק הגנת הדייר. סעיף זה עוסק במצב בו מושכר שהושכר בשכירות משנה, והדייר הראשי חדל להחזיק בו או נפטר, כאשר אין דייר אחר מכוח החוק. במצב זה, דייר המשנה הופך לדייר של בעל הבית, בכפוף לתנאים מסוימים (שלא קיימת עילת פינוי נגד הדייר הראשי, ושלא נתנה השכרת המשנה לאחר שהתחילו הליכים לפינוי הדייר הראשי). **הקושי המרכזי בטענת התובעות – היעדר בסיס לטענת "דייר משנה":** בית המשפט מזהה קושי יסודי בטענת התובעות, והוא היעדר בסיס לטענת "דייר משנה" באופן שיצדיק קבלת סעד זמני. * **היעדר טענה קודמת:** התובעות לא העלו כל טענה לגבי מעמדן כדיירות משנה בהליכים המשפטיים הרבים שקדמו להגשת התביעה הנוכחית. הן טענו למעמד מכוח סעיף 20 לחוק (דיירות מכוח יחסים משפחתיים), אך לא מכוח סעיף 30 (דיירות משנה). * **הגדרה של "דייר משנה":** סעיף 1 לחוק מגדיר "דייר משנה" כמי שמחזיק בנכס בשכירות משנה על פי חוזה או מכוח החוק. מכיוון שלא הוצג חוזה לשכירות משנה, ולא הועלתה טענה כזו בהליכים קודמים, קשה מאוד, שנים לאחר פטירת הדייר המוגן, ובסמוך למועד הפינוי, להעלות טענה כזו. * **הסכם שכירות משנה בעל פה:** גם אם ניתן להניח, הנחה חלושה, כי היה הסכם שכירות משנה בעל פה, הרי שסעיף 19(ב) לחוק אוסר על השכרת כל המושכר בשכירות משנה ללא הסכמת בעל הבית. * **היעדר אינדיקציות חיצוניות:** התובעות לא הציגו כל הסכם, אינדיקציות חיצוניות (כגון תשלום מסודר של דמי שכירות), או הוכחה להסכמת בעל הנכס לדיירות משנה. בית המשפט מפנה לפסק דין רלוונטי (ת"א 10204-07-15) שבו נקבע כי בהיעדר הסכם בכתב, נדרשות אינדיקציות נוספות ברורות, ואינדיקציות כאלו חסרות במקרה הנדון. * **השתק פלוגתא/השתק צד:** בית המשפט מביע דעה כי עקב אי העלאת הטענה בהליכים הקודמים, נוצר "השתק של ממש" בטענה זו, משום שהיא חסרת אחיזה עובדתית ונותרה "כבושה" עד למועד מאוחר. * **אי העלאת טענה בהליך הראשון:** אף אם התובעת 1 הייתה דיירת משנה, היה עליה להעלות טענה זו כבר בעת הגשת תביעת הפינוי הראשונה. בית המשפט מצטט מדברי ד. בר-אופיר, לפיהם טוען לזכות עצמאית בנכס יכול לפנות להוצאה לפועל כדי לאפשר לו לפנות לבית המשפט. **השלכת סיכויי התביעה על מאזן הנוחות:** למרות שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובעות, בית המשפט קובע כי סיכויי התביעה הנמוכים עד אפסיים, **"אינם מטים את הכף לזכותן"**. המשמעות היא שכאשר סיכויי התביעה נמוכים באופן קיצוני, גם אם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, אין מקום להיעתר לבקשה לסעד זמני. **היבט כספי ו"ניקיון כפיים":** בית המשפט מתייחס גם להיבט הכספי. התובעות מבקשות פטור מאגרות וטוענות לחוסר כיס, כאשר התובעת 1 מצויה בהליך של חדלות פירעון. בית המשפט רואה בכך נזק פוטנציאלי לבעל הבית, אשר לא יהיה לו כיצד להיפרע אם ייגרמו לו נזקים כספיים, במיוחד כאשר מדובר בתובענה "חסרת תוחלת". זהו היבט של "ניקיון כפיים" שיש לו השפעה על שקילת בקשת סעד זמני. **החלטה:** לאור כל האמור, בית המשפט דוחה את הבקשה למתן סעד זמני. הסיבה העיקרית היא הסיכויים האפסיים של התביעה החדשה, אשר גוברים על הנטייה של מאזן הנוחות לטובת התובעות, ומונעים עיכוב ביצוע של פסק דין חלוט לאחר הליכים ממושכים. **עיקרי הניתוח המשפטי והחידושים:** 1. **איזון בין סיכויי תביעה למאזן נוחות:** ההחלטה ממחישה את העיקרון המשפטי המוכר, לפיו ישנו יחס הפוך (עד גבול מסוים) בין הערכת סיכויי התביעה לבין הצורך בהקלה בדרישות מאזן הנוחות. במקרה זה, הערכה של "שואפים לאפס" לסיכויי התביעה, גברה על נטייה ברורה של מאזן הנוחות לטובת המבקשות. 2. **החשיבות של העלאת טענות בהליכים קודמים:** ההחלטה מדגישה את החשיבות הקריטית של העלאת מלוא הטענות המשפטיות הרלוונטיות בהליכים קודמים. אי העלאת טענה מהותית (כמו מעמד דייר משנה לפי סעיף 30) לאורך שנים, עלולה להוביל לדחייתה, לא רק לגופה, אלא אף בטענת השתק. 3. **פרשנות סעיף 30 לחוק הגנת הדייר:** הניתוח של בית המשפט מספק דגשים פרשניים חשובים לגבי תחולת סעיף 30. הוא מצביע על הצורך בהוכחת "שכירות משנה" (רצוי בכתב, או לפחות באינדיקציות ברורות), וכן על הצורך בהסכמת בעל הבית, ובמיוחד כאשר מדובר בהשכרת כל המושכר. 4. **השלכת הליכי חדלות פירעון על בקשות סעד זמני:** בית המשפט רואה בהליך חדלות פירעון (של אחת המבקשות) גורם המחליש את בקשת הסעד הזמני, בשל חוסר היכולת של המבקשות לפצות את הצד שכנגד במידה וייגרם לו נזק. זהו היבט של "ניקיון כפיים" והערכת יכולת של המבקש לשאת בתוצאות אפשריות של תביעתו. 5. **שימוש בדוקטרינת "השתק":** בית המשפט מציע כי במקרה זה ייתכן ונוצר "השתק של ממש" בטענת דיירות המשנה, עקב אי העלאתה בהליכים קודמים. דוקטרינה זו מונעת העלאת טענות שהיה מקום או חובה להעלותן בעבר. 6. **עיתוי הגשת התביעה והבקשה:** ההחלטה מתייחסת בחומרה לעובדה שהטענה החדשה הועלתה רק "בשבוע שלפני ביצוע פסק דין" ו"בשבוע שלפני ביצוע פסק הדין". עיתוי זה, יחד עם שורה ארוכה של הליכים קודמים, מובילים למסקנה כי מדובר בטקטיקה דיונית ולא בטענה של תום לב. **לסיכום:** ההחלטה משקפת גישה זהירה ומחמירה במתן סעד זמני, במיוחד כאשר היא באה לאחר הליכים משפטיים ממושכים, כאשר הטענה החדשה אינה מבוססת דיה, וסיכויי ההצלחה בה נמוכים באופן קיצוני. בית המשפט שם דגש על יסודות דיוניים ומהותיים, לרבות הצורך בהעלאת מלוא הטענות בהקדם האפשרי, ובהוכחת בסיס איתן לטענות המשפטיות.