ע"פ 677/83

תקציר

במקרה המורכב הנוגע לתחולת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, התייחס בית המשפט העליון לסוגיה הקריטית של פרשנות "כוונה לפגוע" בסעיף 6, המגדיר לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע כעבירה פלילית. עניינו של המערער, שהגיש תלונה נגד עיתונאי בגין כתבות שנתפסו כלשון הרע. שתי הערכאות הנמוכות זיכו את העיתונאי, וקבעו היעדר כוונה מכוונת לפגוע, החלטה שנתמכה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון הדגיש כי "כוונה לפגוע" משתרעת מעבר לחיזוי הנזק בלבד, אלא דורשת מניע מכוון או מטרה לגרום לו, ובכך שוללת נזק מסתבר גרידא. פרשנות זו שומרת על האיזון העדין בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין שמירה על חופש הביטוי, ובכך מגבילה את האחריות הפלילית למקרים של זדון או פגיעה מכוונת. בית המשפט דחה את הרעיון כי הסתברות גבוהה לפגיעה יכולה להוות תחליף לכוונה, ובכך חיזק את ההבחנה בין לשון הרע אזרחית לפלילית. בסופו של דבר, כוונתו של העיתונאי נתפסה כעולה בקנה אחד עם מילוי חובותיו המקצועיות ולא עם גרימת נזק, וחוזקה עוד יותר על ידי העיקרון המאפשר לעיתונאים מרחב תמרון מסוים בעניינים שיש בהם עניין לציבור. תוך התמקדות בכוונת המחוקק ובעקרונות חברתיים רחבים יותר כמו ביטחון הציבור וחופש הביטוי, הדגישו השופטים כי העבירה הפלילית צריכה לחול רק במקרים חמורים של לשון הרע, ובכך לרסן מגבלות מיותרות על הביטוי תוך הגנה מפני לשון הרע זדונית. פסק הדין מדגיש את חשיבות המניע והתכלית, ולא עצם צפיית הפגיעה, בדיון בתביעות לשון הרע פליליות, ובכך משמר מסגרת משפטית המאזנת בין זכויות הפרט לאינטרסים חברתיים.