ת"א 52766-06-18

תקציר

בית המשפט דחה את תביעת התובע כנגד הנתבע ממספר טעמים. ראשית, התובע שיקר לגבי היבט מכריע של התיק – תשלום של 150,000 ₪ במזומן. בתביעה המקורית נטען כי סכום זה שולם לנאשם לצורכי מס, אך הדבר הוכח ככוזב באמצעות הקלטות שהוגשו כראיות. מההקלטות עלה כי התובע שילם סכום זה כחלק ממחיר הרכב, מתוך כוונה להונות את רשויות המס על ידי הסתרת עלותו האמיתית של הרכב על מנת להפחית את המסים המגיעים לו. שקר זה לבדו מהווה עילה לדחיית התביעה, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון משנת 2019 על העיקרון של "Falsus in Uno, Falsus in Omnibus". בנוסף, התביעה נדחית מכוח הדוקטרינה המשפטית של "מעילה שלא כדין לא תקים זכות תביעה", המונעת מבית המשפט לסייע לצדדים המבססים את טענותיהם על מעשים בלתי חוקיים או בלתי מוסריים. השופט קבע כי יהיה זה עלבון לצדק ולמצפון להעניק סעד למי מהצדדים, בהתחשב בכך שהם קשרו קשר להונות את רשויות המס. הן התובע והן הנתבע השתתפו באופן פעיל בהטעיה זו וגם שיקרו זה לזה ולבית המשפט. יתר על כן, התביעה נוסחה בצורה גרועה, לא הייתה ברורה ואף היו בה אי התאמות בסכומים הנתבעים. מטעמים אלה דחתה השופטת את התביעה והורתה לשני הצדדים לשלם הוצאות בסך 15,000 ₪ כל אחד לאוצר המדינה, בנוסף להעברת פסק הדין והראיות הרלוונטיות לרשויות המכס לעיון נוסף.