ב"ש 9292/09

תקציר

המקרה שלפנינו עניינו בערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב בעניין חישוב תקופת פסילת רישיון הנהיגה של המערער. המערער הורשע בנהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש ואי מתן זכות קדימה, ונגזרו עליו בין היתר שנתיים פסילה, שלא הוגש עליה ערעור. תקופת הפסילה, כפי שהורה בית המשפט, הייתה אמורה להתחיל במועד מתן גזר הדין. טענותיו של המערער התמקדו בכך שלא נהג מיום מתן גזר הדין וכי רישיונו לא היה ברשותו כפי שהופקד במשטרה בעת פסילה מנהלית קודמת. לפיכך ביקש לחשב את תקופת הפסילה מיום 27.2.2007, מועד מתן גזר הדין. המשיב טען, לעומת זאת, כי רישיונו של המערער פקע באוגוסט 2006, ולא ניתן היה להפקידו במשטרה באוקטובר 2006 בעת ביצוע העבירה. זאת ועוד, טען המשיב כי רישיונו של המערער לא היה בידי המשטרה, וכי הוא נשלח אליו. הדיון בבית המשפט התמקד בהוראות הרלוונטיות של פקודת התעבורה ותקנותיה, המתוות את הליך פסילת רישיון הנהיגה, ואת החובה להפקיד פיזית את הרישיון אצל בית המשפט. על פי הפקודה, תקופת הפסילה מתחילה במועד גזר הדין אלא אם כן הורה אחרת. בנוסף, התקופה שבין מועד גזר הדין לבין מסירת הרישיון לרשות המתאימה אינה נכללת בתקופת הפסילה. טענתו העיקרית של המערער הייתה כי עמד בתקופת הפסילה, שכן לא נהג מאז שנגזר דינו ורישיונו לא היה ברשותו. עם זאת, בית המשפט, בהסתמך על פסיקות קודמות ועל לשונן הברורה של התקנות, הדגיש את חשיבות ההקפדה על תקנות התעבורה הנוגעות לפסילת רישיון. מאחר שהמערער לא הפריך את הטענה כי רישיונו פקע בעת ביצוע העבירה וניתן היה להפקידו אצל בית המשפט, דחה בית המשפט את ערעורו. תקופת הפסילה תחושב מיום גזר הדין, כפי שנקבע במקור על ידי בית המשפט לתעבורה בתל אביב.