ת"א 6503-09-19

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת לשון הרע נגד שני נתבעים בעקבות צו עיקול זמני שהוצא על נכסים שונים, לרבות של התובע, אם כי הצו בעניינו של התובע לא היה מוצדק. הטעות התגלתה באותו יום שבו הוצאו הצווים ולמחרת הוצאו הצווים המתוקנים. התובע טען כי מעשיהם של הנתבעים מהווים לשון הרע וביקש פיצויים ללא הוכחת נזק. הנאשמים הודו בטעות אך הכחישו כל עבירה. השופטת בחנה תחילה את השתלשלות האירועים וקיבלה את גרסת הנאשמים לעובדות, לפיה הצווים המתוקנים הוצאו ונמסרו למחזיקים יום לאחר שהתגלתה הטעות. באשר לטענת לשון הרע, קבע השופט כי אמנם הודעת עיקול יכולה להוות לשון הרע, אך לא כך הדבר כאן בשל סמיכות הזמן בין ההודעה השגויה להודעה המתוקנת. זאת ועוד, בחינה אובייקטיבית של הנסיבות לא תמכה בטענה כי שמו הטוב של התובע נפגע. השופטת בחנה גם את טענות הנתבעים לתום לב ומצאה כי פעלו בתום לב, שכן לא היו מודעים לטעות ומילאו את חובתם למסור את הצווים כאמור בהחלטת העיקול. גם אם הייתה מתבצעת לשון הרע, הייתה עומדת לנתבעים הגנת תום לב תקפה. בנוסף, השופט ציין כי התביעה עולה כדי ניסיון לחייב את הנתבעים בגין אותו פרסום מספר פעמים וכי הסכום המופרז הנתבע מצביע על ניסיון לסגור חשבונות. באשר לחבותם של שני הנתבעים, קבע השופט כי הנתבע שהגיש בקשה לצו העיקול פעל מחוץ לתחום סמכותו ולכן הוא האחראי הבלעדי למעשה העוולה. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לכל נתבע הוצאות והוצאות בסך 25,000 ₪.