דב"ע 300366/97

תקציר

המקרה שבפני בית הדין הוא ערעור וערעור נגדי על החלטה בדבר פיצויי פיטורים לעובדים שנבצר מהם לעבוד אצל מעסיקם בשל הסגר שהוטל על השטחים שבידי ישראל במארס 1993. המערערים, תושבי ג'נין, עבדו בחברה שבסיסה בישראל עד לכניסתו לתוקף של הסגר, שמנע מהם להיכנס לארץ ולפיכך לעבוד. בית הדין האזורי קבע כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו מתוך הכרח, ללא פיטורים או התפטרות, וכי רק שניים מהמערערים זכאים לפיצויי פיטורים. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית הדין הארצי לעבודה היא האם ניתן לראות בהפסקת עבודתם של המערערים כיוזמה יזומה על ידי המשיב, גם אם לא במפורש, והאם היתה בכוחו של המשיב לסיים את הסגר עבור המערערים. בית המשפט קובע כי מאחר שלא הוכח כי למשיבה הייתה היכולת המעשית לסיים את הסגר ולאפשר למערערים לחזור לעבודה, עבודתם לא הופסקה על ידי המשיב. לפיכך, הערעור לפיצויי פיטורים נדחה. גם הערעור שכנגד בדבר חובת תשלום פיצויי פיטורים לשני מערערים נדחה. בנוסף, בית הדין קובע כי לא ניתן לקבל את הטענה כי סיום חוזה העבודה נבע מהסגירה. גם הטענה החלופית כי ההתפטרות התרחשה בנסיבות הראויות לפיטורים נדחית, שכן המערערים לא הודיעו על התפטרותם ותנאי העבודה לא הורעו. לבסוף, בית המשפט פוסק בחישוב פיצויי הפיטורים של שני מערערים, וקובע כי הסכום שנפסק להם מספיק ואין צורך לחשב אותו על בסיס שכר המינימום. כל צד אחראי לשכר טרחתו, ופסק הדין יישלח לצדדים בדואר.