ע"א 811/23

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם הקלטה של דברים שנאמרו בעל פה יכולה להיחשב כמסמך "כתוב" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המאפס את תקופת ההתיישנות על הודאה בכתב של הנתבע. בית המשפט מגיע למסקנה כי תכליתה העיקרית של דרישת הכתב בסעיף 9 היא להבטיח את רצינותו וכוונתו של המודה, ולמנוע הודאות חפוזות, שאינן מוגשות על ידי הקלטות של אמירות בעל פה, במיוחד כאשר הדובר אינו מודע לביצוען. לשון החקיקה, תכליתה וכוונת המחוקק תומכות כולן בפרשנות זו. אמנם ייתכנו נסיבות שבהן הקלטה יכולה למלא את דרישת הכתב – כלומר, אם הנתבע מודע לכך שהם מוקלטים ומודה בחומרה – אך המקרה הנוכחי אינו כרוך בתרחישים כאלה. לפיכך, הערעור על השימוש בהקלטות כראיה נדחה, וההקלטות אינן מהוות הודאה בכתב לפי סעיף 9. החלטה זו נתמכת גם בהסכמה הפרוצדורלית של הצדדים להתמקד בשאלה המשפטית של קבילות ההקלטות, ולהותיר טענות אחרות ללא מענה. לבסוף, עוד מציין פסק הדין כי הנסיבות אינן מצדיקות הפעלת החריג הנדיר של "זעקת ההגינות" כדי לגבור על תקופת ההתיישנות ללא הודאה בכתב, כפי שנעשה בפסיקה קודמת.