פ"א 36780-12-18

תקציר

פסק הדין נשוא הערעור נובע משימוש בלתי מורשה של המערערת בחלקת קרקע המיועדת לחקלאות למטרות מסחריות. המערערת טענה כי השימוש היה רגעי וספורדי, ולכן לא דרש רשות. עם זאת, בית המשפט קבע כי המשיב הוכיח די הצורך כי השימוש שעשה המערער במקרקעין היה בלתי מורשה. טענת המערערת כי השימוש היה ספורדי בלבד לא שכנעה את בית המשפט, במיוחד בהתחשב בהחלטת המערערת שלא להעיד ולהבהיר את מהות השימוש. בית המשפט הדגיש כי אין זה מתפקידה של ערכאת ערעור להתערב בקביעותיו העובדתיות והמהימנות של בית משפט קמא, ואין די בטענות המערער כדי להצדיק התערבות זו. זאת ועוד, דחה בית המשפט את הגדרתו של המערער את העבירה כטריוויאלית, בהתחשב בכך שמדובר בשימוש מסחרי שלא כדין בקרקע חקלאית ממנה הפיק המערער רווח כלכלי. בהתייחסו לערעור על גזר הדין, קבע בית המשפט כי הקנס והחובות שהוטלו היו בטווח המתאים ושקל כראוי את נסיבות העבירה ואת התנהגותו של המערער. בית המשפט דחה גם את טענות המערערת בדבר חישוב האגרה, היעדר הסמכות להטיל כפל אגרות לאחר תיקון 116 ופרשנות הוראות החקיקה הרלוונטיות. הערעור נדחה בשני חלקיו, ועיכוב ביצוע צו איסור הפרסום נדחה.