ע"פ 269/55

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור של היועץ המשפטי לממשלה על פסק דין של בית משפט מחוזי שאישר את זיכויו של נאשם שהואשם בהחזקת טובין שלא חויבו במס לפי סעיף 22(א)(3) לחוק מס מכירה, התשי"ב-1952. השופט שזיכה את הנאשם הטיל הוצאות משפט על התביעה, ועל כך ערער היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אישר את הזיכוי אך סירב להתייחס לטענת התביעה בדבר הטלת הוצאות. על החלטה זו ערער היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי לחוקים הרלוונטיים. לדברי השופטים, לתביעה לא הייתה זכות לערער על ההחלטה להטיל הוצאות משום שלא היה אזכור לערעור בסעיף הרלוונטי בחוק. זכות הערעור של היועץ המשפטי לממשלה, במקרה זה, הוגבלה לעילות המפורטות בחוק, והטלת הוצאות על ידי השופט לא נחשבה כעילה הניתנת לערעור. בנוסף, הביטוי "שלא היווה בסיס להאשמה" בחוק מתייחס למקרים בהם לא הייתה עילה להעמיד את הנאשם לדין, שכן היעדר בסיס להאשמה ניכר עוד לפני המשפט. במקרה זה, החלטת השופט להטיל הוצאות על התביעה הייתה מוצדקת, שכן חקירה נמרצת יותר של התובע הייתה יכולה להוביל למסקנה כי הנתבע אכן שילם את המס הנדרש. בית המשפט החליט כי אין מקום לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולכן דחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את הזיכוי ואת הטלת ההוצאות על התביעה.