ת"א 19232-09-16

תקציר

הכרעת הדין בתיק נסובה סביב התובעת, חברה המחזיקה בזכויות הבלעדיות לשידור משחקי כדורגל מסוימים בישראל, לאחר שלקחה את הנתבעים, מפעילי הפאבים הקטנים בירושלים, לבית המשפט בגין שידור המשחקים האמורים ללא רישיון. התובעת תבעה פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים, ודרשה מהנתבעים לשלם עבור השידורים הבלתי מורשים. בית המשפט בחן בקפידה את הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים. נקבע כי התובעת אכן החזיקה בזכויות הבלעדיות לשידור מרבית המשחקים המדוברים, ובכך הוכיחה את טענתה לבעלות בזכויות יוצרים. הקביעה התקבלה על סמך תהליך הפקה מורכב בו השתתפו אנשי מקצוע רבים שהוסיפו ערך משמעותי לצילומים המקוריים, מעבר לצילום המשחקים בלבד. בית המשפט הכיר בזכויותיו של התובע כשדר וכמפיק של המשחקים, ואישר את מעמדו כבעל זכויות היוצרים. כמו כן, בחן בית המשפט את טענות הנתבעים בדבר חוסר תום הלב הנטען של התובע ואת טענתם כי התובע לא נתן התראה מוקדמת בדבר הצורך בקבלת רישיון. השופטת לא השתכנעה מטענות הנתבעים, מה גם שהם היו מודעים בעבר לצורך בתשלום עבור שידורים כאלה ואף עשו זאת בעבר. טענות הנתבעים לאי ידיעת החוק לא נחשבו להגנות תקפות. השופט פסק גם לגבי אחריותו האישית של הנתבע השני, דירקטור בתאגיד הנתבע. על פי חוק זכות יוצרים, התרת שימוש במקום ציבורי לצורך ביצוע פומבי של יצירה ללא רשותו של בעל זכות היוצרים מהווה הפרת זכות יוצרים. בית המשפט הטיל על הנתבע השני את האחריות, שכן הוא הודה כי הוא דירקטור בחברה והתיר ביודעין את קיום השידורים למטרות רווח. בקביעת סכום הפיצוי שקל בית המשפט גורמים שונים: מספר ההפרות ומשכן, היקף עסקי הנתבעים, היעדר התראות מוקדמות, השקעת התובע ברכישת זכויות שידור, רווחי הנתבעים וקשייהם הכלכליים. השופטת קבעה לכל הפרה שיעור פיצוי צנוע של 14 אלף שקל, בסך 84 אלף שקל, לצד חבות משותפת ומספר חבויות להוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 8,000 שקל. הנתבעים נדרשו לבצע את התשלום בתוך 30 יום, או לעמוד בפני הפרשי ריבית והצמדה נוספים.