ת"פ 30657-04-11

תקציר

הכרעת הדין דנה בפרשנותו של סעיף 192 לחוק, שעניינו עבירת האיומים. הסעיף קובע כי איום על אדם בפגיעה שלא כדין, בכוונה להפחיד או להקניט אותו, הוא עונש על פי חוק. היקפו של סעיף זה אינו ברור, ולכן קשה להבחין בין אמירות מותרות לבין איומים אסורים. הערכים שחוק זה מבקש להגן עליהם כוללים את שלוות הנפש, הביטחון וחופש הפעולה של הפרט. השופט מציין כי הכרעה בתיק זה ללא שמיעת הראיות היא מאתגרת ויש לבחון אותה בהקשר של מכלול הנסיבות. ההגנה טענה כי כוונת הנאשמת לא הייתה להפיק רווחים משניים כלשהם מדבריה, ולכן האלמנט הנפשי הנדרש לוקה בחסר. עם זאת, השופט חולק על כך, וקובע כי עבירת האיומים מכוונת להתנהגות וניתן להחיל כאן את כלל הציפייה. זאת ועוד, באשר לדרישת "פגיעה שלא כדין", טענה ההגנה כי מאחר שהתאבדות אינה עבירה פלילית, האיום בה ייחשב כחוקי. השופט מציג טיעוני נגד לפיהם היעדר איסור פלילי על התאבדות אינו מכשיר שימוש בו כאמצעי סחיטה. הם מתייחסים לפסקי דין קודמים המפרשים את המונח "בלתי חוקי" באופן שונה ומגיעים למסקנה כי ההתנהגות המתוארת בהודעתו של הנאשם אינה מותרת על פי דין. השופט דן גם בשני מקרים דומים שנידונו בבית המשפט המחוזי, שעניינם איומים בפגיעה עצמית כדי להשיג משהו. מקרים אלה תומכים ברעיון כי המונח "אדם" בסעיף 192 יכול להתייחס לאדם המאיים עצמו. טענתה המקדמית של ההגנה נדחית, והשופטת מדגישה כי יש לבחון היטב את נסיבות המקרה. אין מדובר במקרה טיפוסי, והשופט מציע לשקול דרכי טיפול אחרות לפני משפט פלילי. ההחלטה מתקבלת בהיעדר שני הצדדים ושני הצדדים מוזמנים לשקול תוצאה זו.