בר"ש 8818/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשני תיקים (אמאלה 34371-01-13 ואמאלה 22999-01-13) הנוגעים להליכים משמעתיים נגד עורך דין (המבקש) שהורשע בשורה של עבירות איומים. הערעורים, שהוגשו הן על ידי המשיב והן על ידי המבקש, ביקשו לערער על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי, אשר דחה ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי תל אביב-יפו. בית הדין המשמעתי המחוזי מצא את המבקש אשם בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת וגזר עליו נזיפה והשעיה על תנאי למשך שלושה חודשים. בית הדין המשמעתי הארצי אישר את ההחלטה אך הכניס כמה תיקונים, כולל שינוי תנאי המאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים, והוביל את המבקש להגיש רשות ערעור לבית המשפט הנוכחי. פסק הדין דוחה את בקשת רשות הערעור, וקובע כי המקרה אינו מעורר שאלות משפטיות או כלליות חריגות המצדיקות ערעור בערכאה רביעית. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים שהתייחסו לסוגיית הקלון ביחס לעבירות פליליות המבוצעות על ידי עורכי דין, וקובע כי חומרת העבירה אינה השיקול היחיד בקביעת קלון לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. בית המשפט מדגיש כי עורכי הדין נדרשים לסטנדרטים מוסריים ואתיים גבוהים וכי תפקידם חורג מעבר לתפקידם המקצועי. במקרה זה, בית המשפט מסכים עם ממצאי הערכאות הנמוכות יותר בדבר התנהגות מחפירה מצד המבקש, ומציין כי עבירות האיום לא היו חד פעמיות אלא התרחשו מספר פעמים במהלך תקופה של שנתיים. בית המשפט מדגיש גם את האינטרסים החברתיים המוגנים בעבירת האיומים ואת חוסר החרטה של המבקש. בנוסף, בית המשפט מתייחס לסוגיה פרוצדורלית הקשורה לייצוג המשיב על ידי עורך דין ומסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר בפגם טכני שלא השפיע על מהות התיק. לבסוף, בית המשפט מביע תקווה כי המבקש ילמד מהמצב ולא יחזור על התנהגות זו.