עב"ל 1109/02

תקציר

האלמנה המשיבה, שהיו לה חמישה ילדים קטינים, תבעה מהמערערת דמי קיום מהמוסד לביטוח לאומי (המכון) עבור שלוש בנותיה שהיו מעל גיל 25. המכון יזם תביעות לגמלת קיום עבור חלק ממבוטחיו אך לא עבור המשיב. תביעת המשיב נדחתה על ידי המכון משום שהוגשה מעבר לתקרה הסטטוטורית בת שבע השנים לתביעת הטבות. המשיב טען כי היה על המכון לדעת שהיא זכאית לגמלאות ולכן היה עליו להודיע לה. בית הדין האזורי פסק לטובת המשיב בקובעו כי החלטת המכון ליזום תביעות עבור חלק מהאזרחים מטילה עליהם חובה שווה לעשות כן לכלל האזרחים. בנוסף, קבע בית המשפט כי היה על המכון לוודא כי הודעותיו התקבלו והובנו על ידי המשיב ולפיכך טענת השיהוי אינה תקפה. המכון ערער על החלטה זו וטען כי אין הם מחויבים ליזום תביעות וכי יש לדחות את תביעת המשיב מחמת שיהוי. אולם בית המשפט העליון, המיוצג על ידי השופט עמירם רבינוביץ', דחה את ערעור המכון. השופט רבינוביץ' קבע כי הכרת המכון בזכאותו של המשיב שוללת את טענת ההתיישנות וכי הימנעותם מליידע ולסייע למשיב האנאלפבית אינה סבירה. יתר על כן, השופט ציין כי טענת השיהוי של המכון נעדרת שחר משום שלא היה ויתור, ומצבו של המכון לא הידרדר. עוד הזכיר השופט רבינוביץ' כי אם המכון יודע או יכול לדעת על זכאות המבוטחים, עליהם להודיע להם. דעות חלוקות ניתנו על ידי השופט עמירם רבינוביץ' והשופטת נילי ארד, שסברו כי אי תשלום הגמלאות רטרואקטיבית על ידי המכון הוא סביר. משמעות החלטת הרוב הייתה שהמשיבה תקבל תשלומי דמי קיום עבור שלוש בנותיה, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.